אליס ברזיס וכלכלת השקרים

בטור רצוף שקרים ועיוותים מציגה פרופסור אליס ברזיס מאונברסיטת בר אילן כלכלה מסוג חדש * המאמץ העולמי להורדת הגיל הממוצע הופך לכשל כלכלי תוך העלמת תקציב הביטחון מהמשוואה * יצחק למפרט בשיעור כלכלה

המורה שלי בבית הספר, נהג בהזדמנויות שונות לומר: פעם אחת, זה מספיק

אבל מסתבר שהיכן ששר האוצר רוצה להיות ד"ר בלי להוציא תעודת בגרות, אפשר גם להתהדר בתואר פרופסור בלי לדעת את הכלל הבסיסי שלמדתי בביה"ס, וכך פעם אחר פעם ממשיכה פרופ' אליס ברזיס להוציא שם רע למוסד בו היא מלמדת ולתואר בו היא מתהדרת תוך זריקת נתונים ללא סימוכין לאוויר, פעם בגלובס ופעם בכלכליסט - בכל מקום בו העורך נרדם על משמרתו.

וכך כותבת ברזיס בכלכליסט תחת הכותרת "איפה הכסף? פשוט אין כסף"

הם מספרים כי המדינה צומחת בשיעור של כ-3% לשנה, בזמן שהארצות המפותחות כמעט שאינן צומחות. מדובר כמובן בסילוף גס של המספרים מאחר שהצמיחה היא גידול התוצר לנפש, ואוכלוסיית מדינת ישראל גדלה במקביל בכ-2% לשנה. בשורה התחתונה: אם מחסירים את גידול האוכלוסייה מאחוז הצמיחה שמתפרסם, מגלים כי במקרה הטוב המדינה שלנו צומחת באחוז לשנה

בהרבה ממדינות העולם זה נכון, אבל לא במדינה כמו ישראל.

אנו מדינה מוקפת אויבים, ומוציאים 15.6% מהתמ"ג שלנו על בטחון. אם כל האוכלוסיה היתה גדלה כמו האוכלוסיה החרדית - כלומר, 7% בשנה, הרי שבשנה הבאה רק 14.508% מהתמ"ג היו יוצאים על בטחון.

כמובן, שהמשמעות של כל אזרח ישראלי נוסף הוא עוד ישראלי הנושא בנטל הדמוגרפי - המהווה את הזכות העתידית לקיומנו כאן.

לו היו כאן 100,000 יהודים ולו יש כאן מעל שבעה מליון – עלות ההגנה היא אותה עלות. בכלכלה יש מושג שנקרא תפוקה שולית – כמה יעלה לייצר עוד מוצר אחד יותר. כיוון שעלויות ההגנה על מדינת ישראל מטורפות, הרי שהעלות לעוד אזרח היא זניחה, ויותר מכך: מעוד אזרח יש יותר רווחה לאזרחים האחרים.

פריון עבודה נמוך

בהמשך מאמרה מדברת ברזיס על "פריון עבודה נמוך", ובכן, פריון עבודה נמוך קשור דווקא בגודלו של המגזר הציבורי ובחוסר תחרותיות כללית במשק – כלומר – עודף תקנים המקשה על ייבוא וייצוא, מונפולים ודאופולים וכו'.

פריון ילודה גבוה אינו בעיה

עוד כותבת ברזיס

הבעיה השנייה היא פריון ילודה גבוה. בעת שהגידול של כלל אוכלוסיית ישראל עומד כיום על 2% בשנה, שיעור גידול האוכלוסייה בחברה החרדית הוא כ-7%. גידול אוכלוסייה כה מהיר גורם לכך שאנו יולדים יותר ילדים ממה שאנחנו יכולים לכלכל

כבר מזמן נכתב באתר זה, ובמקומות נוספים, שאם לא רוצים להיות יפן או אירופה – שם הצמיחה תלויה במהגרי העבודה – אנחנו צריכים ילודה, לא הרבה מאוד – אבל כל עוד מדינת ישראל לא תעקוף את 4.2 ילדים לאישה, אין הצדקה להגביל ילודה בדרך כזו או אחרת.

אין אמנם נתון שכזה בכתובים, שכן מדינת ישראל לא הגיע למצב בו יש יותר מדי ילודה, אך שמעתי זאת פעמים רבות ממומחי בנק ישראל. אפשר כמובן להתווכח על קביעה זו (שהיא קביעה למצב בו המדינה מממנת חינוך ובריאות לילדים אלו; אם לא היו שירותי רווחה – למדינה טוב שיהיו כמה שיותר ילדים).

החישוב הוא פשוט: קרנות הפנסיה, ובעיקר הרעה החולה ששמה "פנסיה תקציבית" הם למעשה הונאת פונזי, בה מממנים את הוותיקים על ידי כניסת שחקנים חדשים. וככל שיש יותר כאלה, ככה המשחק הכלכלי יכול להמשך. גם הגרעון הגבוה – 84,000 שקלים לכל אזרח, שלהחזרו משתמשים בכשליש מתקציב המדינה -  דורש שחקנים חדשים – כלומר, ילודה – כדי לכסות אותו. מדינה שבה הפנסיונרים הם אחוז גבוה באוכלוסיה, לא תוכל לשאת חוב. לעומתה, מדינה בה רוב תושביה צעירים יכולה גם יכולה לעמוד בסכום שכזה, מה גם שדרוג החוב (שמושפע מהיכולת להחזיר אותו) ירד משמעותית.

ממעמד כלכלי מסוים ואילך, ילד אינו מהווה הוצאה נוספת הוא בא על חשבון המותרות. פשוט במקום רכב יוקרה מחנים בחניה רכב שבעה או שמונה מקומות; במקום דירת חמישה חדרים ובה חדר עבודה וחדר לכלב, החדרים מתחלקים בין הילדים. במקום עוזרת בית – הבנים חוזרים הביתה ומנקים את חדרם וכן על זה הדרך. לא בהכרח מדובר פחות כסף שזז במשק. אפילו להפך: היות ודווקא מוצרי היסוד הם המיוצרים בארץ, הרי שריבוי הילודה מועיל לכלכלה הישראלית.

ואגב, שיהיה ברור: לילדים יש מחיר. ברור שלא ניתן לקיים חברה בה כשליש מהאכולוסיה הם מורים או קשורים לתעשיית החינוך (שמונה ילדים לאישה ומעלה), אבל כל עוד ישנן נשים אחרות שיושבות באקדמיה ובמקום להביא ילדים מעדיפות לחפש סיבות לצמצום הילודה, הרי שאנחנו במצב מאוזן.