הסיבה שכמעט לא תמצאו נשים במודעות פרסום הפונות למגזר החרדי היא תגובת נגד להחפצת דמות האישה המשווקת מוצרים באמצעות מיניות מוחצנת ובוטה, מכיוון שלא ניתן להציב לחברות הפירסום קו אדום בין דמות אשה ניטרלית לדמות אישה המייצגת מיניות, הרי שבמערכות עיתונאיות חרדיות רבות הוחלט שלא להציג כלל דמויות של נשים ובהמשך גם ילדות שהוצגו במספר קמפיינים כאובייקטים מיניים.
במספר אתרי חדשות חילונים זעמו השבוע על חברת תנובה שהציגה מודעת פרסום למגזר החרדי ובו שומו שמים, נעדרה כל נציגות למגזר הנשי.
כך לדוגמה תהתה מירב קריסטל באתר ynet, כיצד חברות מסחריות תומכות ב"הצגת עולם מעוותת ואבסורדית", והארגון האנטי חרדי "התנועה הירושלמית" (התנועה המסורתית והקרן החדשה), המפיץ תמונות של מוצרים וקמפיינים ש"הודלפו" מתוך המגזר החרדי, אף עתר לאחרונה לבג"צ בדרישה לחייב את חברות האוטובוסים לפרסם קמפיינים עם דמויות נשים באזורים החרדים.
כמובן שלתופעה זאת תורמות גם חברות וארגונים שמעוניינים ליצור סביבם סערת יח"צ מתוזמנת כדוגמת קבוצת המחול "קולבן דאנס" של צפירה שטרן אסל, שפנתה לעיתונאים בדיווח כי "חרדים דרשו לסגור את הוילונות על חלונות הסטודיו הממוקם במרכז ירושלים, בעת ריקודי נשים בלבוש בלתי צנוע", וכך גורפים אירגונים אלה אזכורים ויח"צ על חשבון המגזר החרדי.
ההדרה היא תוצאת ההחפצה
הסיבה לתופעה המוזכרת הינה פשוטה ואפילו הגיונית, ולמעשה העלמת דמויות נשיות לחלוטין מפרסומות היא תגובת נגד להפיכת הנשים בפירסומות לאובייקטים מיניים.
המבוגרים ביננו זוכרים כי אפילו בעיתונים החרדים ביותר כגון המודיע, התפרסמו בעבר תמונות ובוודאי פרסומות בהם הופיעו נשים, התופעה המותארת הינה חדשה יחסית ובת כעשור בלבד.
בעקבות התפשטות התרבות המערבית (תרתי משמע), והגעתה לישראל, פשטו בישראל מאז תחילת שנות ה-90 קמפיינים המפרסמים מוצרים מסחריים באמצעות דמויות נשים, אשר אינן לבושות בצניעות בלשון המעטה.
הקמפיין הבוטה הראשון היה של מעצב האופנה גדעון אוברזון אשר הציג בשנת 1987 את הדוגמנית פזית כהן כורעת על החוף בבגד ים נועז מהרגיל, הקמפיין הסנציוני החזיק מעמד שלושה ימים, ובעקבות השערוריה יצא חוק עזר עירוני כלל ארצי שאסר להציג נשים בבגדי ים
מאותו רגע שחברות הפירסום (החילוניות למהדרין) הצליחו ליצור את המוסכמה שדמות נשית = מיניות, הרי שהחרדים השוללים כל גילויי מיניות בפומבי, נאלצו "להקצין" ולהעלים את הדמויות הנשיות מפרסומות.
מכיוון שלא ניתן להציב לחברות הפירסום קו אדום בין דמות אשה ניטרלית לדמות אישה המייצגת מיניות, הרי שבמערכות עיתונאיות חרדיות רבות הוחלט שלא להציג כלל דמויות נשים ובהמשך (לאחר קמפיינים שעשו שימוש ציני ובוטה בילדים) גם ילדות שהוצגו כאובייקטים מיניים.
למעשה קיימות ועדות עירוניות שבודקות התאמה של הפרסומות לערכים המקומיים וכך למשל הוקמה בירושלים בימיו של אהוד אולמרט כראש עיר ועדה שכללה 2 נציגים חרדים ונציג חילוני מסיעת מר"צ שתפקידה להצביע על מודעות פרובקטיביות ולהמליץ על פסילתם, וכן גם ארגון חרדי בשם "הוועדה הארצית למניעת פרסומי שחץ ותועבה בארץ הקודש", שסיפק ייעוץ בנושא למשרדי הפירסום.
מאחר וכל התיאום היה על בסיס רצון טוב של כל הצדדים והבנת חשיבות השמירה על מרקם החיים המאחד בערים המשותפות, הרי שפעילות הארגונים האנטי חרדיים והגשת הבגצי"ם כנגד אי הסכמת החברות לפרסם מודעות פוגעניות, הביאה להחלטה של אגד על ביטול כל פירסום הכולל דמויות אדם בירושלים וכך גם להפסקת פעילות ועדות ההסדרה השונות.
פרסומות צריכות למכור
תפקידה של חברה מסחרית אינו לחנך את קהל הלקוחות שלה (בדומה לקמפיין הגנבים של אגד), אלא לשווק שירות המותאם לקהל היעד.
אם חלק ניכר מקהל היעד החילוני, מעדיף להרוות את יצריו בדמויות נשיות מעורטלות, הרי שסביר כי חברות מסחריות ימלאו את המרחב הציבורי בפירסומות של נשים מושכות בבגדי ים זעירים, וכך אכן הגענו למצב הקיים שבו לא ניתן ללכת באזורים חילוניים ללא להיתקל בפירסומות המחפיצות ומערטלות בגסות נשים צעירות.
אם להבנת תנובה או כל חברה מסחרית אחרת, קהל היעד החרדי מעדיף פרסומות ללא דמויות של נשים, הרי שמתבקש מהם למקד את הפירסום למגזר זה, בהתאם.
כך שהמתקפה המתואמת על חברות מסחריות כדוגמת תנובה, איננו הוגן ומתעלם בציניות ממחוללי הבעיה שמעדיפים את החפצת הנשים על פני הסתרתן.
על מנת להחזיר נשים לפרסומות בצורה ראויה ומושכלת בהסכמה ציבורית רחבה, ראוי להתחיל באיסור על ניצול מיניות לקידום מוצרים כדוגמת חוק הפוטשופ, כך שלא יהיה צורך ב"הדרת נשים" והבעיה בכללותה תיפטר מהשורש.
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים