שנה אחר שנה שולחים כתבי ידיעות אחרונות את צלמיהם החרוצים לנסות לצוד חרדי העורך מנגל בערב יום השואה * במקום להלאות את הגולשים על מספר החילונים שהיה הצלם צריך לעבור בדרכו כדי למצוא את החרדים, שיפי חריטן שואלת שאלה אחת פשוטה: האם ילדי ונכדי ניצולי השואה, הקרואים על שמם, לומדים לעילוי נשמתם ויודעים בעל פה את סיפוריהם, החליטו פתאום לזלזל בסבא שלהם רק בכ"ז בניסן?

מתוך פוסט אישי שלי שנכתב אתמול:

מדברים על בני נוער שמתנכלים "היום" לקשישים ניצולי שואה. אני דווקא זוכרת בני נוער כאלו מאז היותי ילדה קטנה. רחוב דרך מגדיאל בהוד השרון. בית עתיק, סביבו כבר נבנו בניינים רבי קומות, אך לא יזיזו את הבית של סבתוש. בית ענק, חדרים מרובים. כשהגיעו לארץ, היא וסבא, זוג צעיר שהכירו זה את זו בסיום האימה ומצפים ללידה ראשונה (של אמי שתחי') זכו לרכוש חדר אחד בתוך הבית הגדול הזה. עם השנים, בכל פעם שעזבה שם משפחה, קנו סבא וסבתא את החדר עד שכל הבית היה שלהם. בחצר הגדולה היה לול תרנגולים מטופח, מחסנים לרוב והרבה מאוד עצי פרי. ואז סבתא התאלמנה ואז סבתא הזדקנה וחלפה שנה ועוד שנה והיא כבר עברה מזמן את גיל 80 וכוחה כבר לא היה כבימים עברו, אך היא לא ויתרה.

שוב פעם הם ישבו למעלה, על גדר האבנים הגבוהה, מביטים מטה אל החצר וצוחקים צחוק פרוע. פחיות ריקות, שקיות, בדלי סיגריות ובהמשך אף דברים דוחים יותר, שפשוט כואב לי לכתוב. וסבתא? שתקה. אספה את כל הטינופת לקול צחוקם המלגלג והשליכה לאשפה.

אמא בשומרון, דודה בפתח תקווה וסבתא לבד במגדיאל. "אולי בכל זאת תעזבי שם ותבואי ליד אחת מאיתנו"? כך הן ניסו וניסו, אך סבתא דחתה את הדיבורים על כך מכל וכל. לא היה סיכוי דל לנסות לשכנעה לעזוב את ביתה.

לילות-השלכת חפצים, ניסיונות פריצה, שבירת תריסים-פחד.

היו רגעים בהם הודתה בשקט כי פחדה מעט. לא יכולה היתה להבין איך נערים יהודים, ישראלים, מסוגלים לגרום לה לפחד. פחד היה לה רק מאז היותה בת 16, למשך חמש שנים. מלחמה בה איבדה את כל משפחתה האהובה.

אין דבר ששבר אותה. לא הצעקות, לא הקללות, לא היריקות ולא השלכת הטינופת לחצר ביתה. לא של הנאצים כמובן, אלא של הנערים הצעירים, זבי החוטם האומללים שלא יודעים להעריך מהו אדם בא בימים אשר עבר בחייו זוועות. אדם שמבין שלקום בבוקר ולנשק את הילד שלו, אין הוא מובן מאליו. אדם שמבין, שללכת למכולת ולקנות מסטיק או שוקולד, אין הוא מובן מאליו. אדם שמבין שכל רגע ורגע שהוא חי, אין זה מובן מאליו.

סוף ציטוט.

והיום בידיעות אחרונות? דיווח על 200 חרדים שיצאו לנפנף על המנגל בגן סאקר. מיותר לציין כי ידיעה כזו מרתיחה אפילו חרדית כמוני. יום השואה הוא יום טעון אצלי וזכורים לי היטב אותן שנים בצלה של סבתא ובאדיקות בה שמרה על אותו זיכרון. אך לא רק בתאריך הזה, היה לנו יום זיכרון. אנחנו חיינו את יום הזיכרון ועודנו, בעצם העובדה שאנו נושאים שמות של דודים של הורינו שנטבחו על אדמת פולין וגרמניה.

אלא שהאמת הפשוטה היא, שלא קיים סיכוי לכמות כזו של אנשים שיצאו "לחגוג" את יום השואה. אם הייתי תופסת את קומץ הבחורים שישבו ונפנפו, הייתי מרביצה בהם מוסר עד שהיו מבקשים נפשם למות. אך הרשו לי לחזור אל תחילת דבריי, אל אותו פוסט אישי שלי. האם באמת אותם בחורים שישבו לצד המנגל, הם אלו הפנים החרדיות? הם אלו שמבזים את יום השואה? האם אותם בני נוער (ואפילו מבוגרים יותר בחלק מהמקרים), אלו שיש בהם את האומץ והחוצפה להציק, או גרוע מכך להכות ולפצוע קשישים ועוד כאלו שכבר עברו שואה, האם לא אלו הם הפנים החילוניות? אלו שמבזים את זכר השואה במשך השנה כולה? ואם תגידו לי שלא, ושמדובר בחלק קטן באוכלוסיה, אז נסו בבקשה להביט כך על אותו קומץ חרדי שהתנהג בטיפשות מושלמת. כולנו כחרדים, גדלים בצל סיפורי שואה. אם לא משפחה ביולוגית, אז זו של השכנה. האם נכד לסבא נושא מספר על היד, מסוגל לבזות את זכר השואה? לא ולא! נכון שהוא זלזל בתאריך שבו התרחש מרד גטו ורשא, אך כולנו כחרדים, קראנו בחיינו אלפי ספרי שואה, דואגים ללמוד משניות לעילוי נשמתם של הנספים, להגיד קדיש, להתפלל, לא רק יום אחד בשנה, אלא בכל השנה כולה! האם אפשר לומר על כאלו אנשים כי הם מבזים את זכר השואה?

אולי דווקא אותם עורכי עיתונים, עוכרי ישראל השולחים את צלמיהם לחפש את הקומץ המטופש שאינו מכבד את זכר התאריך המלכתי שנקבע, דווקא הוא המבזה? זה העניין? שוב להוציא ארס, לכלוך, שנאת חינם? הנה ציטוט מאתר ynet מהתאריך 10.04.2010 אשר נכתב תחת הכותרת: ערב יום השואה: עושים על האש בגן סאקר "אחד הנערים ששיחקו כדורגל, צעיר חילוני, הוסיף כי לדעתו אין בכך פגיעה בזיכרון הנספים או הניצולים: "כמה אפשר לשבת בבית ולראות את אותם סרטים? בטקס, שיהיה מחר בבית הספר, אנחנו נעמוד ונתייחד עם זכר הנרצחים אבל אין לי מה לעשות עכשיו בבית וגם לא לחברים שלי. לגבי החרדים שעושים על האש - זה קצת פחות ראוי". 

אין לי מושג מי מחליט מה ראוי יותר ומה ראוי פחות. יש כאן בעיה מהותית ואותה צריכים לראות. ההתנהגות הכוללת של כל בני האדם יושבי הארץ ללא הכללות.האם לפחות ביום הזה לא נרצה להיות סובלניים יותר? לזכר אותם קרבנות שנטבחו באכזריות ללא הבדלי כיסוי ראש? חילונים, דתיים וחרדים כאחד? האם הצלם המסכן שצריך לחפש חרדים שאינם עומדים בצפירה, אינו עובר על זלזול בעצם העובדה שבמקום לעמוד דום הוא מסתובב ומצלם ונקלע לעימותים?

לא הגיע הזמן להפסיק עם זה? אולי אם היינו שואלים את אותם קרבנות, מה הם מעדיפים, הם היו אומרים שעדיף שלא ייקבע יום כזה, אם מה שהוא גורר בעקבותיו זה שנאת אחים ורוע צרוף הנוזל מכל כיוון.

אני מבקשת מכם חילונים יקרים, לפחות ביום הזה, שחררו את הפרובוקציות, לכו לצלם בני נוער שמאבדים כל טיפת מוסר ומכים קשישים, לכו טפלו בבעיות האמיתיות, אל תחפשו אנשים שחיים סביב צל השואה מיום היוולדם וסיפורי האימה חרוטים בהם ונושאים את שמם לזיכרון עולם.