הדת אינה מקור הרוע

ההיסטוריה גדושה במלחמות שנערכו בשם הדת ובחסות הדת, האם אכן הדת היא מקור הרוע? האם הדת נותנת מקום לחשיבה? והאם היא מותירה מקום לאלו שלא חושבים? * חשיבה מקורית על דת מנקודת מבטו של סטודנט להנדסה * טור אורח על רקע האירועים האחרונים

מלחמות בחסות הדת ובשם א-לוהים היו חדשות לבקרים לאורך ההיסטוריה וכך גם בימינו אנו. קולמוסים רבים נשתברו על הגדרתה של הדת, אחת מהן היא של פרופ' יובל נח הררי מתוך ספרו "ההיסטוריה של המחר": "דת היא כל דבר אשר נותן לגיטימציה על-אנושית לסדר אנושי, ומסביר לבני אדם מדוע עליהם לחיות דווקא כך ולא אחרת. דת הינה אמונה בקיומם של חוקים על-אנושיים שמהם נגזרים כללי התנהגות אנושיים."

ובמילים פשוטות וברורות יותר, בבסיסן של דתות ניצבות טענות ערכיות. ייחודיותן של טענות ערכיות היא שהן לא ניתנות לסתירה או לאישוש על-ידי טענות, ניסויים ומחקרים מדעיים. למשל, אם אטען כי עבודת השם הינה בעלת ערך עליון, הרי שתהיה זו דוגמא לטענה ערכית. כי אין ניסוי בפיזיקה ואין שיטה מתמטית שתוכל לאשש או להפריך טענתי זו. אין זה אומר שהטענה נכונה או לא, אלא שמדובר בטענה ערכית, וכאלה מאפיינות דתות. גם הקפיטליזם הוא דת, שכן הוא מונע כאשר בבסיסו הטענה הערכית כי צמיחה כלכלית הינה בגדר ערך עליון. למשל, אם השנה הרווחתי X, הרי שבשנה הבאה יהיה זה ערך עליון מבחינתי להרוויח Y% יותר מאשתקד וכך גם בשנה שתבוא אחריה.

לכאורה לא האדם הוא שקבע את הערך העליון הקפיטליסטי, לכאורה פשוט כך צריך להתנהל בעולם וכך הוא מתנהל הלכה למעשה.

אפשר לראות איך הגדרתו של פרופ' יובל נח הררי ממזגת את המושגים "דת" ו"אידיאולוגיה" ליישות אחת. לדת כוח רב, אולם לפנינו שאלת ניתובו. אפשר לנתבו למלחמות ואפשר לנתבו לשלום. פעם חשבתי שהדתות הן דבר רע, שגם הן מקור לבעיות העולם. אחר כך הבנתי שזו הייתה הכללה גסה מידי, כי הנה, עובדה, למדתי להכיר גם צדדים יפים שלה. אז התחלתי לחשוב שלא הדת ככלל היא שמזיקה אלא שיש קבוצה של אנשים שלוקחים בה חלק והם מעדיפים פשוט לא לחשוב, קבוצת הלא-חושבים קראתי לה. אולם גם גישה זו התגלתה כאינפנטילית, שהרי אסופה של אנשים שכל אחד מהם בפרט לא חושב לא בונה ולא יוצרת מערכת חושבת ומאורגנת דיה לכדי פעולה משותפת.

היום אני רואה שהפנים הפחות יפות של הדת מונעות על-ידי קבוצת אנשים מצומצמת שחושבת, וחושבת הרבה. הם אלה שפורטים על מיתרי המערכת ומפיקים את הצלילים הצורמים שמוצאים את דרכם דווקא ולא במקרה לאזניהם של הלא-חושבים, הקיצוניים, הפנאטים והקנאים. הם אינם דוגמא לדתיים ואינם דוגמא לאנשים ומבחינתי הם משולים לנחש קוברה המזדקף לצלילי החליל. עוד לא החלטתי אם זה עצוב, נכון, או שניהם גם יחד, שכדי לראות את הפנים היפות של הדת צריך לחשוב. שכן אליה וקוץ בה. הדת מזמינה אליה רק כאלה שבוחרים לחשוב ולא מעוניינת בכאלה שלא. מנגד היא משאירה את אלה הלא-חושבים בחוץ וכך נולדים רשמים מטעים, קונוטציות שליליות, דעות קדומות והסתה.

הערת המערכת: טור אורח. הדברים אינם מייצגים בהכרח את עמדת המערכת.