תובנה מרכזית אחת עולה מטורו המאלף של הפרשן הפוליטי אבי בלום: משפחת גרוס כבשה את המון העם בהימנעותה המוחלטת מלנהוג על-פי קוד הפעולה של 'הישראלי המכוער' שלא מפסיק לחפש אשמים וכתבי אישום ברגעים של משברים. דמותו של האב הצעיר למשפחת גרוס, היא דמותו הקלאסית של האברך שכולנו מכירים מהשכונה
תחת השלט עם הכיתוב המצמרר העבודה משחררת שהפך לסמל הזוועה הנאצית באושוויץ, ח"כ ישראל אייכלר מעולם לא נשמע כה אותנטי ומשכנע. שואת יהודי אירופה ותלאות עם ישראל במרוצת הדורות הם מוטיב מרכזי בכל נאומיו וראיונותיו של הח"כ החרדי, לרוב בהקשרים והשוואות מגזריות די מקוממות. אם על כל אזכור של השואה אייכלר היה משלם תמלוגים לניצולים, מצוקותיהם הכלכליות כבר מזמן היו נפתרות.
והנה, בפעם הראשונה, מתראיין לו הח"כ החרדי לתחנות רדיו ישראליות מאדמת אושוויץ הקפואה, כשהקור המקפיא שם, מחמם כאן את הנשמה. אייכלר פשוט נהנה מקונצנזוס כלל-ישראלי מחבק. כל מילה שהשמיע זכתה לתשואות.
מחצית הכנסת שהתה השבוע על האדמה הארורה. מפולין הקפואה, הח"כ החסידי נשמע כמו דוברה הרשמי של המשלחת הישראלית. ממלכתי בדברו על הניצולים שעבדו בפרך בשלג ובסופה כשהכסות היחידה לגופם היא עורם, מרגש בתארו את האמונה היהודית היוקדת שחיממה את ליבם. בלי ההשוואות המיותרות בין אז להיום, הח"כ החרדי רהוט הלשון הצליח לקרב לבבות ולא להרחיק. יום יבוא ואייכלר ילמד ששווה לאמץ את הממלכתיות הפולנית, גם בישראל הגלותית.
השתתפות חברי הכנסת החרדים במסע לפולין, השלימה שבוע שבו חרדיות מקרבת השתלטה על הקונצנזוס הישראלי, כבשה ערוצים וחדרה לב וכליות. התנהגותה המפעימה של משפחת גרוס, הפכה לשיחת היום בכל סלון ישראלי. אצילותם של ההורים, קולם המדוד של הסבים והסבתות וקבלת הדין באמונה תמימה של בני המשפחה, ריתקו כל ישראלי, גלוי ראש כחובש כיפה.
מעל לכל, כבשה המשפחה את המון העם בהימנעותה המוחלטת מלנהוג על-פי קוד הפעולה של 'הישראלי המכוער' שלא מפסיק לחפש אשמים וכתבי אישום ברגעים של משברים. וכך, בלי לכלות את צערם באיש, הצליחו בני המשפחה הנפלאה הזאת, לגעת בכל אחד ואחד. הם לא האשימו אלא הרשימו.
הבקשה מכל אדם להתפלל בשפתו ושימת הדגש על אחדות העם, היו שווים אלף אלפי נאומים מתלהמים של פוליטיקאים, הרצאות מפחידות של מחזירים בתשובה והפגנות רועשות של אנשי העדה. כשלבם הזך של הילדים הקטנים נותק ממכונת האקמו והחל לנשום עצמונית, נדמה היה שלבו של עם שלם מצליח לפעום ביחד, פעימה אחת קטנה.
דמותו של האב הצעיר למשפחת גרוס, אברך המשי ממיר, היא דמותו הקלאסית של האברך שכולנו מכירים מהשכונה: צנוע בהליכותיו ועשיר בתכונותיו, נוח לשמיים ונוח לבריות. זוהי דמות המופת שעוברת בשנתיים האחרונות מסע דה-לגיטימציה בלתי פוסק: תרומתה להנצחת המורשת הופכת לסמל הפרזיטיות, צניעות ההליכות וההסתפקות במועט, מתוארות כחיי עוני על חשבון משלם המיסים. הכללה ארסית גורפת למגזר שלם, יכולה להצליח כל עוד לאותו מגזר מושמץ אין פנים אמיתיות, פנים אישיות, פניו של ר' שמעון גרוס.
כמה חבל שאת פניה היפות של משפחה שמקדשת את עמל התורה, זוכה ישראל החילונית להכיר רק בעטיין של טרגדיות קשות ונוראות. רק בשביל תרומתה לציבוריות הישראלית, מגיעה למשפחה הנפלאה הזאת פרס ישראל. אך משפחת גרוס, וכולנו עמה, נסתפק ברפואה שלמה במהרה.
(פורסם בטור השבועי של הכותב ברשת "קו עיתונות")
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים