רזי ברקאי משווה את תלמידי הגרע יוסף זצל לאוהדי הזמר המפוקסל * מיקי חיימוביץ מציגה את המלחמה על הבית - עיר ללא חרדים * חיים גרילק מצא את חוט (הערוב) המקשר ביניהם
צפיתי בתוכניתה המזעזעת של מיקי חיימוביץ 'המערכת' בו היא מתיימרת להציג תחקיר אודות מצוקת הדיור החרדית. להפתעתי, או שלא - בחרה חיימוביץ לנהל קמפיין 'עיר ללא חרדים' כמשלים לקמפיין 'שני ללא בשר'. במקום עבודה עיתונאית, ראיתי קרוב לשעה של קמפיין מרושע במקרה הגרוע, או סתם עצלות עיתונאית במקרה הפחות גרוע.
מה יש להם לבכירי עולם התקשורת הישראלי בבואם לסקר את הציבור החרדי?
"אני לא רואה הבדל בין הקהל של אייל גולן לקהל המאמינים של הרב עובדיה יוסף" אמר רזי ברקאי בראיון לגלובס והטעים "זה קהל שומר מסורת, מזרחי, שמסתכל על עובדיה יוסף בהערצה חסרת ביקורת לחלוטין, ומתייחס לאייל גולן בהערצה שסולחת לו מראש על הכול".
ואני מסכים איתו. כלומר עם עמדתו הסובייקטיבית של רזי ברקאי, כאדם חילוני. ככזה אינו אמור ואינו יכול לחשוב אחרת. ברקאי החף מכל היכרות ממשית אותנטית עם דמותו הרחבה של הרב עובדיה יוסף, המשולל כל הבנה רצינית ומעמיקה במהות פועלו, מנוטרל בשל כך מיכולת ההזדהות עם הערכים והעקרונות להם הוקדשו כל עתותיו של הרב יוסף ב 93 שנות חייו. לפיכך הוא גם נטול כל אפשרות לחוש אחרת כלפי עדת חסידיו. לדידו, היחס של חסידי הרב יוסף כלפיו אינו אלא גלוריפיקציה משוללת יסוד.
ולכן כאשר נתקל ברקאי במעריצי הזמר המפוקסל אייל גולן, כבר באה ההתגלות. הוא עומד נדהם מול עוד "עולם שלם שאינו מכיר" כלשונו, "פלח ישראלי שמפתיע אותו כל פעם מחדש", כעת הוכח סופית כי אין כל מקריות. אולי עולם שלם ולא מוכר, אבל כמו תמיד קטן. הנה עובדה, גם פה זיהה האדרה מוקצנת ונאמנות עיוורת למושא ההערצה.
כי מה נשאר לו לברקאי בנקודת מבטו הזרה לחלוטין על פי הודאתו, מלבד זיהוי שטחי ועלוב של קווי דמיון סטריאוטיפיים, פלסטיים בשתי עדות המעריצים כדי לכרוך את כולם יחדיו במין לאפה אתנו-דוסית מתנשאת ומהבילה, ולקינוח לגזור גזירה שווה גם בתגובתיות הרגשית הטוטאלית שלהם כלפי מושאי הערצתם?
אחרי שהוברר כי מדובר באותו קהל למעשה, מה יותר מתבקש מלהתרעם על הסלחנות מצד מעריצי אייל גולן לעבירות המוסריות החמורות בהן נחשד ואסוציאטיבית להיזכר בזעם על המעבר לסדר היום מצד חסידי הרב יוסף למשמע "האמירות המיותרות" שלו?
אבל גם אם אני יכול להבין את רזי החילוני, יש לי בעיה עם רזי האחר. רזי העיתונאי הרציני לכאורה.
נכון, מחוות הזדהות מצד מעריצים למושא הערצתם וגאוותם, אחידות ומובנות אצל כלל המין האנושי, לא רק בתוך "קהל שומר מסורת מזרחי", אגב. אך שם מתחיל ומיד מסתיים כל הדמיון.
ההבדל נעוץ כמובן במנוע ההזדהות. בנקודת היחס בין המעריץ למוערץ. בשאלה הפשוטה "מדוע אתה מעריץ?"
הראיון שנערך עם ברקאי התפרסם ביום מלאת השבעה לפטירתו של אריק איינשטיין ז"ל. מרגע היוודע דבר מותו של איינשטיין ולמשך מספר ימים עברה המדינה למין מתכונת אבל במידה המזכירה לא מעט ימי זיכרון לאומי. הרחוב הישראלי כולו ביכה את הסתלקותו, הפלייליסט הכללי כרע תחת עומס הדיסקוגרפיה של איינשטיין, כל גוף תקשורת דאג להעביר שידורים חיים מהלווייתו, מוספי עיתונות הוקדשו לתיאור כל זווית אפשרית בחייו ופועלו.
האם לרגע אחד מצא כאן ברקאי יציאה מפרופורציה? האם אבחן כאן הערצה עיוורת, נעדרת הגיון מנותקת מציאות? סביר שלהיפך. מן הסתם גם ברקאי רואה עצמו חבר של כבוד במסדר מעריצי הזמר האהוב. זאת כי בלי ספק איינשטיין ייצג משהו שהוא הרבה יותר מהלהיט האחרון והבלתי נשכח למשך השעתיים הקרובות. הוא ייצג בחייו ומעשיו גם הרבה מאוד תוכן וערכים ובעיקר אמת פנימית.
לכן באופן די חריג גם בגופי תקשורת חרדיים ניתן היה לגלות, התייחסות וסיקור שאינם מובנים מאליהם לפטירתו של איינשטיין. ובאופן מפתיע עוד יותר, אפילו תחושה גלויה או מוסווית של השתתפות בצער הציבור החילוני הכללי באובדנו, ודאי לא ראייתו כסגידה חסרת איזון. ולא רק בגלל שהוא מחותנו הכפול של אורי זוהר.
גם הציבור החרדי ידע הפעם לכבד דמות בעלת ערך אף שאינו ממש מכיר אותה ואינו מזדהה בהכרח עם כל מה שמייצגת. ואף שניתן להניח כי על פי אמות מידה חרדיות איינשטיין לא היה חף מפגמים ולא בהכרח תאם בהליכותיו את סולם הערכים החרדי, איכשהו כמעט בלי יוצא מן הכלל לא הצליחו שם להתבלבל. הפעם לא הופעל מנגנון הגימוד האוטומטי, המוצדק לעיתים, הנשלף לדוגמא בתגובה לחגיגות הבל לאומי אחר זכייה כלשהי בגביע כלשהו של חמישיית אפרו אמריקאים מכבי תל אביביים כלשהם. לא הפעם.
אך כשמר ברקאי מתבקש להפוך צד, פתאום הוא מתבלבל. פתאום זה "עולם שלם שאינו מכיר". פתאום רזי הוא כבר לא עיתונאי. הוא תייר אבוד.
האם ניתן להכחיש כי הרב עובדיה יוסף גם הוא ייצג עבור מאמיניו יותר מהכל, עולם תוכן, רוח וערכים? כי הוא היה דמות משפיעה מכריעה בהשפעתה על צאן מרעיתו לא מתוקף היותו "הרב המפורסם" אלא כפועל יוצא של היכרות ישירה בלתי אמצעית שלהם עם ההיקף והעומק הפנומנלי של חיי הרוח שחי והתנהל בהם כל ימיו? שהוא היה הרבה יותר מ"סלב" היזדים, ספק האייטמים הנפיצים? שהיה דמות בעל שיעור קומה רוחני ערכי רחב?
כאן באופן טבעי אמורה לכאורה לבוא תמונת המראה, הניגודיות. ניתוח הנתון השני במשוואת ההערצה והסלחנות המופרכת מבית ברקאי. אך למה לטרוח. נסתפק בשתי מילים. אייל גולן.
אילו רזי לא היה שוכח בבית את כובע העיתונאי ובוחר להסתפק בתפקידו הלא ממש מוצלח כמרואיין במבט הסובייקטיבי חילוני בלבד, אולי גם היה גם מגלה כמה צידוקים ליכולת ההכלה, אפילו ההבנה של חסדי הרב עובדיה יוסף לאמירותיו. הוא בטח היה מצליח לאתר הבדלים קלים בין "חוסר הביקורת" שלהם כלפיו, לבין דבקותם הגרופית האווילית של מעריצי אייל גולן.
בעצם לא צריך להיות עיתונאי רציני בשביל זה. מספיק להיות סתם אדם הגון ומכבד את אלו שבאמת הכירו את הרב יוסף. אולי אפילו לפגוש אותם ולהקשיב להם פעם אחת באמת בלי "לשים נקודה". לא בהכרח שהם יוכלו להסביר כל "אמירה מיותרת" של הרב עובדיה יוסף, אבל כן יידעו לספר על המרחק העצום המשתרע. יידעו טוב טוב להסביר לך רזי, "איפה הוא ואיפה הם", כמו שאוהבים לומר אצלם שם ב"קהל שומר מסורת, מזרחי".
אולי זו גם בעייתה של יחימוביץ, כאשר חוסר הוגנות מצטרף להעדר יכולות עיתונאיות, זו התוצאה הנראית על המסך.
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים