אחים שלי, אתם כפייתיים!

אחים שלי, לא נעים לי לומר לכם, אתם כפייתיים. אתם צריכים טיפול * יומיים של הרעפת חסד מעשרות ארגונים ואנשים פרטיים * חיים גרילק בטור נרגש ממחלקת ילדים בשערי צדק

לד"ר הספיקו הסימפטומים שתיארנו בשיחת הטלפון כדי לפסוק "למיון מיד", ומאז יום חמישי אנחנו ב'שערי צדק'. זיהום סמוי שלא אובחן בזמן והתפתח. עכשיו איתנצ'יק מחובר לאנטיביוטיקה דרך הווריד ואנחנו אתו במשמרות. לילה ועוד יום ועוד לילה. חול ושבת וחול. מצבינו ברוך השם משתפר והולך. מתוכננים לנו עוד כמה ימים במחלקה, ואיך אומרים, נקווה לראות את האור בקרוב. והכוונה שלי ממש לא לעוד תצפית פעם שלישית ברצף על זריחה ירושלמית. 

שום דבר לא מכין אותך לשגרת אשפוז. לפלנטה האחרת הזו עם מושגי הזמן האחרים שלה. עם השינה והערוּת המשמשות בערבוביה לאורך כל שעות היממה, ולרוחב ועומק כל משטח אפשרי. מהר מאוד אתה מפנים שכאן בוקר זה בוקר כשהמנקה החליטה. בעיקר כשמבחינתה רבע לארבע, הוא פרק הזמן האולטימטיבי לרוקן בו את הפח בחדר ולהחליף בקולות רשרוש מופרכים מהיסוד שקית אשפה, והכל 20 ס"מ מהאוזן השמוטה שלך. 

שום דבר לא מכין אותך ללקסיקון הפנימי של הצוות הרפואי שבלי הרבה ברירות עליך להדביק, ומהר מאוד אתה מהפך בו כרגיל ובקי, מגלגל סרקולציות, אינפקציות ושאר ספקולציות. ושום דבר לא מכין אותך לאינטראקציה החברית הכפויה והדחוסה עם משפחות השכנים לחדר, למחוות ההדדיות, לתמיכה והחלפת העצות, הדאגות והתלונות. כן, השוקו שוב פושר. אם זה בכלל שוקו. 

אבל עזבו. לא על כך החלטתי לבזבז כמה דקות יקרות של שקט יחסי, שלפי כל מדד שפוי הייתי אמור להפנות כעת לחרופ משלים קצרצר ויעיל. החלטתי לכתוב, כי מעל לכל, שום דבר לא מכין אותך לחוויית המפגש בגוף ראשון-ראשוני עם העוצמה הבלתי נתפסת של עולם החסד שהציבור החרדי הקים. עולם אמרתי? גלקסיה. 

אתם כפייתיים

אחים שלי, לא נעים לי לומר לכם, אתם כפייתיים. אתם צריכים טיפול. זה נראה כמו וירוס וזה כנראה מדבק. אין דרך אחרת להסביר את התופעה הזו. 

במשך יומיים וקצת, מחלקה אחת, תינוק אחד ושני הורים המומים למדי, לא מצליחים לעכל ולעמוד בקצב הרעפת החסד של עשרות הארגונים, האנשים פרטיים, הקבוצות. מה היה לנו שם? ארוחות שבת מוכנות, שקיות עם מאפים טריים, שתיה קלה, עוגות ביתיות, בלונים מעוצבים, שקיות ממתקים, חטיפים, פירות, הזמנות לאירוח שבת, הצעות שינה לבן הזוג, צעצועים לילדים, גמ"ח הבדלה, גמ"ח תפילין, להקות שירה, מספרי סיפורים. ותאמינו לי ששכחתי חלק. נראה לי שכשנצא אוכל להקים כמה גמ"חים רק מהשאריות.

לא פחות מרגש זה לקלוט פתאום מקרוב, את המגוון הקהילתי שלנו. תמיד רואים ומציגים אותנו כמו מין גוש עדרי, שחור אחיד. בלי להרגיש זה מחלחל וגם אנחנו כבר קצת מתחילים להאמין בכך. ואז אתה פוגש באישה עם השביס החסידי המחלקת מאפינס ומוזגת שתיה קלה. ואחריה את העולה מצרפת משכונת בית וגן הסמוכה שמגיע בערב שבת ומפליא לעצב בלונים. ולאורך השבת את האברכים שמסתובבים ומציעים לערוך קידוש והבדלה ואירוח למי שמעוניין. ובמוצ"ש את להקת הישיבישערס שמרדימה את הזאטוטים עם שירת המלאך הגואל אחרי שסיירה במחלקות השונות והנעימה בשירי 'מלווה מלכה'. וביום ראשון את צמד הנשים האנגלו סקסיות המטופחות שמחלקות עוגה שאפו בעצמן וכדורי סמיילי צהובים לקטנים. ובצהריים את הטרובדור האמריקאי עם זקן הוודסטוק שמזמר ומספר. כולם כל כך שונים זה מזה אבל כולם כל כך דומים במאפיין יחיד אולי, שירשו מאביהם האחד הגדול, אברהם. מידת החסד.

חסד מעל ומעבר לכל מידה, בכל זמן, לכל אדם. לחילוניים, לדתיים, לערבים. לכל ילד חולה. לכל הורה מותש. 

אחי החרדים תמיד ידעתי שאתם גדולים מהחיים. אבל אף פעם לא ידעתי שאתם פשוט מוגזמים מהחיים. אוהב אתכם וגאה בכם.