ולשמחה מה זו עושה

רחל גבע יצאה לטייל בסוכות עם עם ישראל, התחברה לכאב שבשכול ונשארה עם שאלה בלתי פתורה * לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב2)

בחג הסוכות יצאתי עם משפחתי, כמו המוני עם ישראל (כמעט ואמרתי בני ישראל) לטייל ולתור את ארצנו היפה.

ברמת הגולן, הצטרפנו לסיור של החברה להגנת הטבע. הסיור יצא מקצרין בשביל בשם טיילת החצבים. שם הולם לשביל מקסים בו צומחים חצבים לרוב, בעונה הנוכחית. הסיור היה מלווה במדריך משמים, שלשווא ניסה להפיח עניין בדברים שתיאר, אך לצערי הוא מסוג האנשים, שברגע שהם מתחילים לדבר, התגובה האוטומטית הינה פיהוק מתמשך. בכל אופן, טיילנו וטיילנו ולקראת סוף הטיילת הגענו למצפה גור. טיפסנו בשביל צר למצפה קטן, המשקיף אל הנוף המשכר. התיישבנו בחצי מעגל, ושוב המדריך ניסה לעניין את הנוכחים בגיאולוגיה של הקרקעות. הסתרתי עוד פיהוק ובתי כתבה לי על גבי מסך הטלפון שלה: ״שיעמום טילים״. הנהנתי בצחקוק ובהסכמה וניסיתי למצוא לעצמי עניין, מבלי להפריע לשאר הנוכחים. לצידי היה שלט קטן בו נאמר שהמצפה הוא לזכרו של גור שנהרג בשנת 2004. מחשבותיי התחילו לנדוד: מיהו גור, כיצד נהרג, איך הוקם המצפה, ומי יזם את הקמתו.

לפתע, שמעתי את המדריך אומר: ״ויש לנו הפתעה כאן היום״. הזדקפתי. לצידו של המדריך עמד גבר שזוף וחסון. המדריך אמר, שבמקרה אבא של גור נמצא כאן, ויספר על המצפה.

אבא של גור, משה, כחכח בגרונו, מחה זיעה ממצחו והתרגש. התיישבתי בדריכות, מצפה לשמוע על גור.

משה סיפר באהבה שגור היה בחור יפה תואר, סטודנט מצטיין באוניברסיטת בן גוריון, ובאחת מן החופשות הקפיץ שני עובדים מבית האריזה למקום אחר. המכונית התהפכה. גור, באופן יוצא דופן ושלא כהרגלו, לא חגור בחגורת בטיחות, עף מן הרכב ונהרג במקום. שני העובדים יצאו ללא שריטה. כמה עצוב. משה המשיך וסיפר על הקמת המצפה, על העץ ששתל שם והשקה באהבה מידי יום וכו׳ וכו׳. ולי ניקרה בראש רק שאלה אחת.

בסוף ההסבר ירדו כל האנשים מן המצפה. אבא של גור המשיך לעמוד שם וכך גם אני. ניגשתי אליו, ושאלתי האם אני יכולה לשאול אותו שאלה אישית.

״כן חמודה, מה שתרצי לדעת״ שח לי משה. ואני: ״איך מתגברים על כזה כאב? איך ממשיכים הלאה?״

״אני אגיד לך מה אני עשיתי״, ענה לי משה. ״ביום שגור נהרג הגיעו אלינו המון אנשים הביתה. לקחתי את שתי בנותיי ואשתי החוצה לגינה ואמרתי להם, יש לנו שתי ברירות כעת להמשיך לחיות ולחיות טוב ולהנות מהחיים או לשקוע למטה. אני מציע שניבחר לחיות ונזכור את המשפט המדהים שגור תמיד נהג לומר: ׳מלנכוליה זה סם לחלשים׳.

התרגשתי כל כך מתשובתו של משה, מכנותו ומחוזקו.

כששבנו הביתה הרהרתי בגור ז״ל ובאב האמיץ שלו, וחשבתי על השכול: שכול אצל חילונים ושכול אצל חרדים, מה אני בעצם יודעת על כך? האם יש הבדל בדרך בה אנחנו חווים את השכול?

ובראש הדד לי המשפט 'ה' נתן וה' לקח'. מה זה אומר? האם כשמאמינים באלוהים קל יותר להשלים עם האובדן של הדבר הכי יקר לנו? האם האמונה עוזרת להתגבר על השכול? האם האמונה עוזרת לנו לקבל את האובדן?

או שהאם הבחירה בחיים, התחזקות המשפחה והיאחזות זה בזו וזו בזה היא הדרך להתגבר?

איני יודעת.

איני יודעת אם יש מישהו שיודע את התשובות לשאלות הללו, ואולי בכלל אין תשובה אחת נכונה.