היי, גם אני שחור

על מי מותר לחמול * האם טוב שכן רחוק מאח קרוב * מנחם רבינוביץ תוהה על דרכה של חמלה, בטור אורח מרתק

כשזפזפתי אמש בYNET- ראיתי סרטון קצר, המספר על סודני המגורר באילת עם אשתו וילדיו. הסיפור שהוא מספר ממש מעורר רחמים, אחד מילדיו נפטר לפני שנתיים, השכיבו אותו לישון ולא שמו לב שהאוכל נתקע בגרונו. הילד קבור באילת, ואביו מבכה על כך שהוא נאלץ לחזור לסודן ולהשאיר אותו קבור כאן. האב אמנם מדבר באנגלית, אבל בנו מדבר עברית רהוטה, ומסביר שהוא רוצה להישאר כאן, כי אח שלו כאן.

עברתי לכתבות קרובות, ולטוקבקים. ואט אט קלטתי את רוח הדברים. כאומה שסבלה אסון נורא בתחילת המאה הזו (למנין העברי, לפי המנין הלועזי האסון אירע באמצע המאה העשרים, המאה ה"מתקדמת"), אנו נדרשים להבין את סבלם של הפליטים. הם השתקעו פה, הביאו ילדים, עבדו קשה והשתכרו למחייתם, ועתה הם נדרשים לחזור אל דרום סודן, ארץ שעד לא מזמן היתה שם מלחמה קשה, אמנם עכשיו שקט שם, אבל היא לא מדינה מתקדמת כמו פה. למה שלא נחוס עליהם ונשאיר אותם פה?

אני מגרד את פדחתי ושואל את עצמי? לא שמעתי פעם את הטיעון הזה? שקברו של הילד נשאר פה? ואופס, אני נזכר! שמענו את זה לא מזמן, בהתנתקות! אחד הטיעונים של העקורים היה שקברות יקיריהם שם. והתשובה המקובלת היתה, אז מה, אפשר להעביר קבר. עכשיו איש אינו אומר זאת. מדוע?

יש לסודנים ילדים? אז מה. מי ביקש מהם להביא ילדים כשהם יודעים שאין להם מהיכן לפרנס? וכי לא זו הטרמינולוגיה השלטת כשמדובר בחרדים? אם אני לא טועה, גם הסודנים אינם משרתים בצבא... מדוע ילדיהם אינם "זוכים" לאותו יחס אותו מקבלים החרדים? מדוע כלפי הסודנים אנו לא שומעים את אותן טענות, שהם "פרזיטים" חסרי אחריות שמביאים ילדים כשהם לא חוקיים ואין להם אופק כלכלי להאכיל את הילדים. מדוע הסודנים זוכים לחיבוק חם מארגונים של יפי נפש,  ואילו בני עמם החרדים, גם הם "שחורים", לא זוכים לזה?

מדוע הפליט האומלל יכול להתראיין ולהגיד "שונאים אותנו כי אנחנו שחורים", ואיש אינו קוטע אותו ואומר "לא זו הסיבה". אבל חרדי יכול רק לחלום ולהעז לומר ששונאים אותו כי הוא דוס, כי מיד יגידו לו, לא נכון. שונאים אותך כי אתה חי על חשבוננו. רגע, הסודנים לא חיים על חשבוננו? אין להם קופת חולים, והם מקבלים שירות מלא, בשם החמלה וההומניזם. אכן, הם ראויים לחמלה, אין לי כל תמיהה על החמלה הזו, כך נאה וכך יאה לנו להתנהג. אני רק שואל על המוסר הכפול.

אם יש בליבכם כל כך הרבה חמלה על הפליט, היכן היא החמלה הזו כשמדובר על סתם דוס מבני ברק? ואם יש בליבכם כל כך הרבה שנאה כלפי אחיכם החרדים, ש"מנצלים" אתכם ו"חיים על חשבונכם", איך זה שיש לכם כל כך הרבה מקום בלב בשביל פליטי אפריקה??

את התשובה כבר לימדונו חכמינו זכרונם לברכה. זו לא צביעות, זו לא הצגה. היה טוב יותר אם זה היה כך, אבל זה לא. חכמינו אמרו במדרש קהלת (ז, טז - יז), על הפסוקים: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ: אמר ריש לקיש, כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים.

חכמינו לימדו אותנו שחמלה שאינה במקומה, מצביעה על מוסר מעוות. ולמרות שחמלה שלא במקומה נשמעת כמו דבר חיובי, מה רע להיות רחמן יותר מן הנדרש? אנו צפויים לראות את סופו של הסיפור בחוסר חמלה בדיוק כשהיא תידרש. החמלה "תיגמר" ותבזבז על האובייקט הלא נכון. ואז נראה דוקא אכזריות.

זו לא צביעות, אני מאמין לארגוני השמאל שהם באמת מרחמים על הפליטים. וכי למה לא נרחם עליהם? הם מסכנים, רחוקים מארץ מולדתם, חיים מהיד לפה. אבל החמלה הזו שאינה במקומה, מלמדת אותנו על המוסר המעוות של החומלים. אם יש בכם חמלה, היכן היא כשמדובר בבני עמכם? בזבזתם אותה על זרים ולא נשאר בכם מאומה? על זרים גמורים יכולתם לחמול, ועל אחיכם אתם מתאכזרים? והתשובה היא כן, כי כך טבעו של מוסר מעוות.