הכירו גיבור חרדי מסוג אחר, יהודה מאושר עד, מוטי רובינשטיין מספר על חרדי טוב מזן שעוד לא הכרתם
פגשתי אותו בדוכן הזיתים של אושר עד, הסניף הירושלמי. חרדי מן השורה, עטור בזקן לבן וכיפה שחורה לראשו. הוא טעם מהזיתים השחורים והירוקים לסירוגין. כאשר התקרבתי וטעמתי אף אני, הוא לקח קופסה בינונית והחל לבחור את זיתיו בקפידה.
מאחוריו הגיח איש נחמד, ראשו גלוי וגם שיער לא היה לו. בעגלת הקניות שלו ישב ילד כבן חמש וקופסת חומוס גדולה לידו. "הירוקים יותר טובים", הוא סינן לעברנו באדיבות והתכוון להמשיך בדרכו. אבל החרדי שהיה מרוכז באותה שעה בזיתים השחורים, כמו השיב לאיש עם העגלה, והסתכל גם עלי, משל ביקשנו לשמוע את השקפת עולמו על הזיתים הגלויים ועל שיטת המכירה של 'כל הטועם זוכה'.
"תשמע חביבי, אתה חייב לשמוע סיפור", פתח ואמר החרדי העבדקן, "נכון אנשים טועמים פה את כל הזיתים ובכלל לא מתכוונים לקנות? אז בוא אני אספר לך משהו. אני עבדתי באלומיניום שלושים שנה. פעם הגיע אלי מישהו ממחניודה כדי שאבנה לו דוכן כזה, אבל שאנשים לא יוכלו לטעום, כי אנשים טועמים הרבה גם כשלא רוצים לקנות, וזה הפריע לו".
המספר האריך בדיבורו ופירט את השתלשלות הדברים. לא אלאה אתכם בשיחתו, ואגש ישר למסקנתו: "הוא היה מוכר פיצוחים בשלוש וחצי אלף שקל ביום, והשקיע עשרים אלף שקל בדוכן שבניתי לו כדי שבסוף החודש ירוויח יותר. אבל בתכל'ס, שבועיים אחרי שהדוכן נכנס לשימוש, המכירות ירדו כמעט בחצי. אחרי חודש הוא כבר הגיע אלי כדי שאבנה לו דוכן אחר ואמר לי שאעשה לו את הדוכן הכי נגיש שקיים עלי אדמות, שאנשים יאכלו כמה שיותר".
החילוני שמיהר לדרכו ונאלץ להקשיב לדברים הנהן בראשו לאות הסכמה וגם אני אישרתי את דבריו והוספתי כי אם לא הייתי טועם מהזיתים האלה, מעולם לא הייתי קונה אותם.
דרכנו נפרדה.
פגשתי את האיש הקירח במחלקה אחרת, והוא אמר לי כשחלף על פניי: "אל תתייחס יותר מדי לדברים שהוא אמר, אל תיקח ללב. יש אנשים שבאים לסופר כדי לדבר עם אנשים. מסכן". חייכתי והוספתי אריזת שוקולדים לעגלה.
המשכתי בדרכי והמילה האחרונה שלו הדהדה בראשי. מסכן. הוא בא הנה כדי לדבר עם אנשים. מחפש אינטראקציה ומנצל כל הזדמנות. אמרתי לעצמי שאני לא כל כך ממהר, ומדוע שלא אתפנה כמה דקות ואספק לו מעט תשומת לב? חזרתי למחלקת הזיתים כדי לפגוש אותו שוב, ופתחתי עימו בשיחה.
חצי שעה הקשבתי לו, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. הוא סיפר לי על בן דודו שנפל בקרב ועל עוד קרובי משפחה שהיו ואינם. הוא סיפר לי שהיה בהר הרצל לפני שהגיע לקניות, ואני לא הייתי מנחש לבד, כי הוא בסך הכל 'עוד חרדי' בין המון אנשים שכנראה לא עשו צבא ולא תרמו דבר למדינה.
בהמשך הוא סיפר שהוא נכה צה"ל. הנה כאן יש לו חתך ארוך ביד ימין שלא הגליד, ועכשיו שהוא אומר אני גם רואה את הסנטר שהוסט ממקומו, וכמה חוליות בגב הוזזו ממקומן. "אני לא יכול להתכופף", הוא אמר והוסיף בחיוך שהוא כן יכול, "אבל כדי לקום בחזרה תצטרך להזמין מנוף".
הוא היה מ"פ בצנחנים עד לפני תשע שנים, כאשר במהלך מבצע עופרת יצוקה הנגמ"ש שלו התכונן לחנות בצד הדרך ואחר שחלף לצידו עלה על מוקש והתפוצץ. "עפתי מהנגמ"ש שש-עשרה מטר לגובה מעוצמת הפיצוץ ואיבדתי את ההכרה לחצי שנה. שני חבריי מתו במקום, אני איכשהו ניצלתי בנס". נותרתי פעור פה אבל לא ריחמתי עליו כי הוא לא ריחם על עצמו. "אני יכול להתלונן? להגיד לך שאני לא מרגיש טוב? אני מרגיש מצוין!".
תראו אותו, את החרדי הזה. במרומי גילו הוא התנדב לצה"ל אחרי ששירת חמש שנים בצעירותו, ונכנס לשטח אויב במבצע עופרת יצוקה למרות גילו המתקדם ומוגבלותו היחסית משום שלא רצה שחבריו ייצאו למלחמה והוא יישאר במפקדה. אחרי שהבריא באופן חלקי, הוא ממשיך להתנדב במד"א, בכיבוי האש וביד שרה.
קוראים לו יהודה, והוא גיבור חרדי.
***
"אתה עשית צבא?", שאל אותי יהודה לפני שנפרדתי ממנו.
"לא", השבתי בחשש.
"אל תתבייש בזה, אתה גיבור לא פחות ממני. אני הייתי צריך לשכב עכשיו מתחת לאדמה בהר הרצל, אבל בזכות התורה שלך אני עומד פה עכשיו, קונה זיתים ירוקים ויכול לטעום גם מהשחורים".
קוראים לו יהודה, והוא הגיבור שלי.
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים