הישראלית הקטנה חזרה מאמריקה הגדולה

רחל גבע נסעה לטעום חופש באמריקה הגדולה * כששבה - דווקא הפרטים הקטנים גרמו לה לרצות להידמות לאמריקה הגדולה * וכך יצא פוסט על קבלה

חזרתי. הייתי בחופשה משפחתית במדינת החופש, ארצות הברית.

שם הכל מהיר יותר, חזק יותר, ויפה יותר.

במקום חתולים - יש סנאים וארנבים, במקום קוצים יבשים - פרחים, דשא ירוק ושבילי אופניים בכל רחוב, והכל כל כך מסודר ונקי.

כל פעם שנכנסתי שם לסופרמרקט נפעמתי מהשפע, היעילות והנחמדות של כולם ללקוח. לאחרים זו נראית נחמדות מעוּשה. לי זה נעים ואיני טורחת לברר האם העובדים באמת נחמדים אלי, או שזו עבודתם. מבחינתי, הם מחייכים ואני מחייכת חזרה. כמה פשוט.

בקופות, לא מציעים מבצעים ולא שואלים על תשלומים, אלא אורזים עבורי את המצרכים וטורחים לציין כמה חסכתי בקניה.

אחד המושגים הבולטים באמריקה הגדולה הוא ביטוי הפייר (fair). ככה הכל בנוי. מי שמגיע קודם הוא הזוכה וזה כל כך ברור.

עוד דבר בולט הוא השוני בין האנשים השונים שגרים שם: יש סינים, יפנים, הודים, מקסיקנים, דרום קוריאנים, וכולם אמריקאים. ממש ארץ הגירה. כמו בישראל.

אבל נראה לי ששם יש הרבה יותר סובלנות למיעוט, לשונה, לאחר. וכולם מקבלים יחס הוגן ושווה. אולי בתוככי ליבם האמריקאים הלבנים מרגישים אחרת, איני יודעת, אך כלפי חוץ כולם מקבלים יחס מכובד.

שבתי ארצה בשמחה. כמה כיף לחזור לשגרה הנעימה.

קפצתי לבקר את שכניי, שסיפרו לי שבטלוויזיה יש כעת שתי סדרות שעשויות לעניין אותי: שטיסל וישיבת פוניבז׳. שכנתי אמרה שזה מעניין, אך היא אינה יכולה לסבול אותם.

״את מי?" שאלתי

״את החרדים האלה״, ענתה לי בסלידה.

״למה?" שאלתי בחרדה.

״כי אני לא יכולה לסבול את צורת החיים שלהם, כי הם כופים עלינו דברים״ אמרה לי.

הסברתי לה כי אינה צריכה לאהוב או לא לאהוב את צורת חייהם. כל אדם באמונתו יחיה. אבל התעניינתי מה כופים עליה.

״הם כופים שלא תהיה נסיעה בשבת, וכשרות, וחנויות לא יהיו פתוחות ועוד ועוד״.

והתחלנו להכנס לשיחה על סטטוס קוו ועל מדינה יהודית ולא ממש התקדמנו.

גם את כופה עלים דברים, אמרתי בנחת.

את כופה צבא בשם השוויון בנטל, ואת כופה לימודי ליבה בחינוך.

בעלה התערב מהצד ואמר, כן ברור שצריך שוויון בנטל. את מאמינה שהם חושבים שלימוד תורה יכול להציל אותנו מאויבינו? מה זה השטויות האלו?

אלו אינן שטויות, הם באמת מאמינים בכך, עניתי לשכן.

שכנתי המשיכה בכך שהיא לא סובלת ״אותם״, ואני עניתי שאני אוהבת ״אותם״ (שוק לרגע מצד השכנים + הרמת גבות בפליאה).

לבסוף אמרתי, את מכירה חרדים? והיא ענתה שלא. אמרתי לה שלו הייתה מכירה חרדים, דעתה היתה משתנה.

״אין לי ספק שיש כמה מאוד נחמדים, אך איני סובלת אותם״. כך אמרה לי שכנתי.

מיהרתי הביתה להכין צהריים למשפחתי, כאשר אני מבינה שהדרך עוד ארוכה. יש לנו כמה דברים בסיסיים ללמוד מאמריקה, אחותינו הגדולה, הרהרתי ביני לבין עצמי.

אם שכנתי, שהיא אישה מלומדת, נעימה ואמא נהדרת חושבת כך, יש לנו עוד מיילים רבים לעבור כדי להידמות לאחותינו הגדולה. כן, בכמה דברים אני בהחלט רוצה להידמות לה.