לא ראינו דם!

הציבור הישראלי רוצה לראות דם! לא על המסך - במציאות * לאף אחד לא אכפת כי הצבא יהפוך לחרדי ויגדיל את הוצאותיו * לאף אחד גם לא אכפת כי החרדים יכבשו את מקומות העבודה של החילונים * הם אינם מעוניינים בהידברות - חבל על האקשן

הרצון העז של הציבור הישראלי לגייס, ועכשיו, את כל בני הישיבות, לא מגיל 22 - אלא מגיל בר המצוה אם אפשר, לא בהשתלבות - אלא בכפיה, לא בהידברות - אלא בחוק, מונע מהיצר הבלתי מרוסן של האדם - לראות דם. לא בקרב, אלא על גבי המסך.

אני קורא מאמרים משני הצדדים, מיליוני מילים נכתבו על נושא גיוס בני הישיבות. אין המצאות חדשות, זה טוען שוויון, וההוא טוען "נצח ישראל". זה טוען שילכו לנצח יהודה, וההוא טוען "לא ישקר".

סבב מילים קבוע, שאיש אינו מנצח בהם. אותם חכמולוגים הטוענים לכתר השוויון, הם אותם חכמולוגים ש"הבינו" בזמנו מהו גוש קטיף. הם נעשו מומחים גדולים לענייני התיישבות, שטחים ופריסת כוחות. כשהמטרה הייתה אחת: יאללה מכות, לא ראינו דם! רצון חייתי של האדם הטורף למסע נקם, הגדול על הקטן. החזק על החלש.

את אף אחד לא מעניין מהן תוצאות הגירוש, העיקר שהיו שלושה ימים של דם, דמעות ואיש אחד שאינו מגיב.

את אף אחד לא מעניין מה יקרה יום לאחר הרס עולם התורה. כיצד עם ישראל ינצח בכוח האלוקים שנתן לנו את הארץ, ובאותה תורה התנה זאת בלימוד התורה. את אף אחד לא מעניינים החולים, האסונות, הגזירות, אסונות הטבע ובעיות הכלכלה השוטפים את כל העולם, ועלינו, משום מה, זה פוסח. כי ככה זה, לא בזכות התורה ולומדיה, אלא סתם מקרה שישראל לא שותפה פתאום לכל מה שקורה בעולם.

הסקרנות מה יקרה כאשר נצליח לגדוע עץ עתיק, גוברת על הדאגה איך נתמודד בלעדיה. כאשר חברי כנסת, אנשי צבא ואותם צעקנים נעשים חולים, הם אינם פונים אל חשבון הבנק, כי יש דברים שכסף לא פותר, אלא אל הרב שתמיד לעגו לו, אבל שמעו שמועות שמישהו בזכותו כן עמד על רגליו. בעת אסונות טבע, שום צבא, רכב ופרשיו, לא יעמוד מול נחשול טבע עצום. שוכחים שגם אם יש לנו צבא גדול וחכם שיכול לכבוש את הארץ, הוא אינו יכול לקיימה ללא אחוז מסוים של לומדי תורה.

לאותם צעקנים גם לא אכפת שהציבור שהם כל כך אוהבים לשנוא, יהיה לפתע עשיר על חשבונם. אולי גם יקח להם את מקום העבודה, געוואלד. גם לא אכפת להם שהרמטכ"ל שלהם יהיה, בעוד כך וכך שנים, אדם חרדי. אולי הצבא ברובו יהפוך לגלאט ויעצים את הוצאותיו. "כבר נאבק בהם בעתיד", יאמרו בלבם, "עכשיו תנו לראות דם"!

הם גם לא יודעים במדד הסבל, מי סובל יותר, בן ישיבה או חייל. מי תורם יותר לכלכלה, לשמירה על החוק והסדר הציבורי. מה סדר יומו וחובותיו של בן ישיבה. מה יקרה כשאת הרחובות ישטפו אלפי נערים כישרוניים ופיקחים העלולים להצטרף בקלות אל מעגל הפשע השוטף את המדינה. הם גם אינם מסתכלים על הנתונים - עליה חדה במספר המתגייסים מרצון. את העובדה שגדולי ישראל מורים לנו בפירוש, בחור שבחר לפרוש ממסגרת ישיבתית - יש לעשות הכל כדי שיתגייס. עזבו הידברות, זה הורס את כל הקטע. תנו לראות קצת אקשן.

המאבק הוא לא על יוקרה, לא על שוויון ולא על משא בעול. הרי גם כך מדובר על מסלול מקוצר, משכורת טובה, לך-תבוא. המאבק האמיתי הוא לראות ציבור שלם, דומע, שר "תפילה לעני" ובאזיקים נשרך אל בתי הכלא.

את התאוה הזאת, לא אני ולא אלפי פרשנים אחרים נצליח לרסן.