החיים ילדתי זה סיפור רציני, לפעמים אני מת

רחל גבע נפרדת בכאב וגעגוע מאריק איינשטיין

אריק איינשטיין ליווה אותנו כל חיינו. תמיד אקטואלי, תמיד נוכח לא נוכח. הוא עורר בכולנו כבוד, גאווה ונחת.

הוא ליווה בשיריו זוגות לחופה ("יש בי אהבה והיא תנצח"), ילדים לגן ("אדון שוקו"), חיילים לצבא ("עוף גוזל, חתוך את השמיים טוס לך, רק אל תשכח יש נשר בשמיים"), רצון לאהבה ("עטור מצחך זהב שחור") ואופטימיות בלתי נגמרת, בשיר שכתב את מילותיו:

״אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה,

אני ואתה נשנה את העולם״

אריק לא הופיע על במה או בציבור מאז תחילת שנות ה-80, אבל הרבה לשתף אותנו בתחושותיו ורגשותיו: ידענו שהוא ביישן ואוהב להישאר בביתו ״אבל אני אוהב להיות בבית עם אותם ההרגלים והספרים הישנים״, הוקסמנו מאהבתו לאשתו: ״היתה זו אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים״, הזדהינו עם תחושתיו כלפי עיתונאים: ״אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי? איך אתה נרדם?״ חשנו בכאב של החלמתו מתאונה קשה: שביר, מתפורר בקלות״ והסתקרנו מהחזרה בתשובה של אשתו ובנותיו, ונישואיהן לבניו של הרב אורי זוהר: ״הוא חזר בתשובה, הוא לומד עכשיו תורה ואיתו האישה והילדים״.

ככה צעדנו אנחנו לתוך חייו של אריק והוא לתוך חיינו, מלווה אותנו בחיינו ואנחנו מלווים אותו בחייו.

כל מהדורות החדשות ברדיו פתחו אתמול את החדשות בידיעה העצובה שאריק איינשטיין הובהל לבית החולים, ושעות מאוחר יותר שאריק נפטר. ועצבות גדולה ירדה על כולנו, מקטן ועד גדול, מחרדים לחילונים, ממזרחים לאשכנזים. כולם אהבו את מי שסימל עבורינו את ארץ ישראל הישנה והטובה, וגעגועינו אליה.

אריק נשאר נאמן לעצמו ולדרכו הייחודית כל חייו. הוא לא השתתף בתוכניות ריאליטי, לא הפך לשופט בחיפוש אחרי כוכבי אינסטנט, לא עשה קאמבק כדי לספק מעריצים ולא הופיע במדורי הרכילות. הוא היה ונותר הזמר של כולנו. הקונצנזוס.

בעת כתיבת שורות אלו, אני מתפעלת מכך שמילות השירים שציטטתי זכורות לי כל כך. לא הייתי צריכה לפתוח כל ספר או דף באינטרנט כדי להיזכר בשירים. הם צרובים בי כמו בדיסק, ויישארו איתי שם תמיד.

בבוקר, כשבני בן ה-11 התעורר, סיפרתי לו שאריק איינשטיין כבר לא איתנו. ובני שאל בהפתעה גמורה ״אבל איך, איך זה יכול להיות״?

"ככה זה" אמרתי, ובפנים הרגשתי תחושה שאריק השאיר אותנו כאן קצת יתומים.

יהי זכרו ברוך.