כן, יש לנו דבר או שניים ללמוד ממשפחת לפיד * כיצד בן יכול לרמוס ציבורים שלמים אך ורק כדי לעשות נחת לאביו שעל פי אמונתו אפילו לא רווה נחת בשמים * אז קבלו טור בסגנון קצת שונה, שמנסה לראות את השיניים הלבנות בסרחון הנורא של הנבלה
בס"ד
האם יאיר לפיד הוא האביר שירכב על על חמור לבן?
כנראה שלא, אך ישנם קווים מגבילים שמאד כדאי לנו ללמוד עליהם.
נפתח בסיפור מהמקורות: מסופר על קבוצת תלמידים, שעברה בדרך עם רבם, לפתע נקרה בפניהם נבלת חמור – לא נעים, עברו התלמידים וסתמו את אפם, תוך כדי שהם מציינים את סירחונה של הנבלה.
רבם שצעד מאחוריהם, לא סתם את אפו ולהפך הוא ענה להם, תראו כמה שיניה לבנות, של נבלת החמור...
נדמה כי בכל יום ויום, כמעט הייתי אומר בכל רגע נתון, אנו עדים, לאירועים שונים ומגוונים, יש כאלה בקצוות הקיצוניים, של הטוב או הרע, ויש כאלה באמצע.
בדרך כלל, קשה לשפוט אירוע שבעיקרו הוא שלילי, כנבלת חמור – ולראות בו את הצד החיובי. שלא לדבר על אלה שאף באירוע חיובי ימצאו לך תמיד את הצד השלילי, ישנם אירועים שיש בהם מרכיבים מרכזיים, בכמות נכבדת גם מן הטוב וגם מהמוטב.
השפיטה שלנו את האירועים השונים, מאד תלויה באישיותנו אנו.
עוצמות שכאלה כמו של הרב בסיפור החמור, שאף בנבלה מצחינה, לא ראה אלא את שיניה הלבנות – הוא דבר שלא בנמצא במחוזותינו ובדורנו.
קשה מאד, כמעט בלתי אפשרי, למצוא נקודות זכות לנבלת חמור מצחינה, בטח שלא לראות רק את שיניה הלבנות ולהתעלם מכל השאר, המעורר חלחלה וגועל נפש – בצדק רב.
מאז נאומו הראשון של שר האוצר, יאיר לפיד מעל דוכן הכנסת, נשברו קולמוסים רבים, מרוב כתיבה, רובם ככולם תקפו את הופעתו היהירה והמתנשאת.
במקרה או שלא, בדיוק באותה עת, למדתי את דבר חז"ל בעניין נבלת החמור ושיניה הלבנות, וחשבתי לעצמי – כי חובה עלי למצוא את שיניו הלבנות ונקודות הזכות של שר האוצר הטרי.
גם כאדם חרדי, פגוע מסגנונו ותוכן דבריו, שלא לדבר על מעשיו והשתלחויותיו, בי ובבני עמי, חשבתי כי 'כיבוד האב' של לפיד, ראוי למודל וחיקוי.
נתחיל במעשהו האצילי של שר האוצר בהליכתו בדרך 'אבא', הוא סוג של 'כיבוד אב' שלא תמיד במצוי בקרב בני הנוער הישראלי, הצברי. נראה כי דמות דיוקנו של אביו המנוח עומד מעל ראשו – משל היה אומר, 'כך תעשה בני וכך תנהג' באלו החרדים שהחילותי לטפל בהם, אך לצערי, קצרה יריעת החיים מלהכיל את כל מה שליבי חפץ היה לעשותו..
בנקודות מסוימות, הדבר מזכיר את דרכו של נשיא ארה"ב לשעבר, בוש הבן במלחמת המפרץ השנייה.
בוש הבן, כאילו אמר לאביו, אבא יקר, מה שלא הספקת אתה במלחמת המפרץ הראשונה, לעשות ולחסל את הרודן העירקי, אני כאן עבורך ועבור כבודך, אני הבן, ועלי להשלים את המלאכה.
המלאכה הושלמה, והמעגל נסגר, וכל השאר היסטוריה. דמותו של הרודן מול החיילים האמריקאים הבודקים את זקנו המעטיר, מכינים חיות, זקן שגדל לפרא במערת מחבואו – היו לתמונות שכיכבו בכותרות בכל עיתוני העולם, התלייה על הגרדום חתמה את האירוע, אירוע שתם מבחינתו של בוש הבן, אך לא נשלם בראייתו של העם האמריקאי, עם מותם אל אלפי חיילים אמריקאים, אך מי כבר זוכר.
נכון, אולי קצת הגזמתי, לפיד הבן, אינו בוש הבן, אך קווים דומים בכיבוד אב ולמרות שהאופן שונה במקצת, עדיין כיבוד אב.
תמיד ובכל הופעה נראה יאיר, כאילו יצא הוא לפני רגע קט מחדר הכושר ושהמאמן האישי שלו, הוא גם משמש לו כיועץ נאמן. תמיד הוא מדבר ומשלב בדבריו את אותם נענועים קצובים, פעם עם מגבת חדר הכושר ופעם בלעדיה, אך אווירת חדר הכושר תמיד מרחפת לה איפה שהוא באוויר..
גם יאיר, כמו בוש הבן, רוצה לכבד את אביו, ולמלא את מצוותיו, זה לא משנה אם הוא בתפקיד שר אוצר, או כל שר בכל תפקיד. תמיד, החרדים הם המטרה.
יש שיאמרו שהחרדים נפלו לו כפרי בשל, או כעלה דפנה לכיסוי ומגן מפני ביקורת ציבורית על הקיצוצים המעמיקים בתקציבים, כמו ביטחון, בריאות, שכר עובדים וכו'.
או כנגד ביקורת, על העלאת מיסים משמעותית, במע"מ ובשאר ירקות – ירקות, תרתי משמע...
באמת, את רוב דבריו די הבנתי, גם אם לא הסכמתי, אך לפחות בנושא אחד הוא השאיר אותי (לא לבד) בפה פעור, טענותיו כנגד ריבוי הטבעי של המגזר החרדי – קרי, הילודה.
הוא יטען מעל דוכן הכנת, במין 'צדק חברתי', כי מי שמביא ילדים לעולם, ידע לעשות זאת תוך לקיחת אחריות בגידולם, ושלא יפיל את ההוצאות על הציבור.
'החובה לגדל את ילדיך – עליך, ולא על החברה הישראלית', יטען.
הוא אמר את דבריו תוך כדי שהוא מישיר מבט לעבר החכ"ים החרדים ההמומים, נו מה...הרי הריבוי הטבעי שייך רק להם.
מסיבה לא ברורה בחר שר אוצר של מדינת ישראל, להתעלם מהתחזיות הדמוגרפיות הקודרות, לפחות כך בעייני חבריו להנהגת המדינה, תחזיות הקובעות כי בעוד עשור שנים, רוב האוכלוסייה בישראל, תהיה מורכבת מחרדים וערבים.
לצערנו, הציבור החילוני, נישא בגיל מבוגר – אם בכלל, וגם מנישואין אלו, לרוב אין יותר מאשר ילד אחד. הפתגם העצוב של 'ילד והכלב' – טרם התבדה לו מן העולם.
עוד תרבות חיים אגואיסטית של ציבור אליטיסטי, המתעלם מהצורך הלאומי של המדינה.
מה שלא מבין שר האוצר, מבין כל בר דעת, כי האינטרס הלאומי הוא, כמה שיותר ילדים יהודיים, כן גם אם יהיו אלו – ילדים מהמגזר החרדי.
האופציה האחרת היא, עליה יזומה של גוים מחבר העמים, תוך גיורים גיור בזק וגיוסם לצה"ל כצעד המכשיר גיור – אולי בכך למלא את המדינה באזרחים נאמנים מאד למדינה וערכיה.
או אולי מצפה לו שר האוצר, כי הישועה תבוא באמצעות המסתננים מאפריקה שאולי אלו יעשו עבורו את עבודת הילודה המהירה ושמירה על הדמוגרפיה – העיקר שלא יהיו אלו חרדים.
טוב, אבל אנו פה הפעם במטרה אחרת, והיא לספר על 'שיניו הלבנות' של לפיד הבן, אלו מעלותיו ולא את הצדדים האחרים.
יאיר מכבד את אבא.
ברוח אופטימית של 'זכויות' וראיה חיובית, הייתי מציע לך יאיר , כבד את אביך בכך שתתקן את עוולותיו. כך בלי הרבה דיבורים – פשוט מעשים.
מעשים שיש בהם לחבר בין הקצוות ולא חלילה להיפך.
לא לקרוא לעבר מי ששירת את הציבור בישראל במשך קדנציית כנסת שלמה, בתפקיד של יו"ר ועדת הכספים, 'השתחררנו מעולך בתפקיד יו"ר ועדת הכספים' (ציטוט לא מדויק) במקום להודות לו על ששירת את העם כמו שמשרת כל איש ציבור כזה או אחר, למשל כמו ששירת סגן שר הבריאות – את העם כולו, ללא הבדל.
ואתה, גם אם בחרת 'בפייסבוק' ככלי עבודה, הרי מותר לך כשר בממשלה של כל עם ישראל, לכבד את ערכיו של כל העם ואת השבת שהיא של כל עם ישראל, בזה שתתאפק ותעלה את רעיונותיך הנשגבים לפייסבוק– במוצ"ש.
ככה בשביל לכבד את הזולת, לא מעבר.
תראה לנו איך אתה מכבד – ותהיה לנו דמות לחיקוי, ולא להיפך. אתה הרי שר בממשלת ישראל.
אין כל ספק, כי בכך תכבד את אביך המנוח ותגרום לו גם נחת במקום שבו הוא נמצא עתה.
אז סיכמנו – שיניים לבנות יש לך – אינך חייב לנשוך בהם, אפשר למשל לחייך בהם.
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים