ופתאום החרדים המסתגרים נראים הגיוניים

רחל גבע מנסה לא לחרוץ דעה בפרשת הזמר והקטינה, אך סטטוס אחד בפייסבוק גורם לה לשנות את דעתה

השבוע הסתובבתי במקומות הרגילים: מכולת, מספרה, בעבודה, אצל הירקן. בכל מקום היתה רק שיחה אחת שחזרה שוב ושוב. ״נו, מה את אומרת על הזמר? איך הוא עשה דבר כזה?״ ואני אמרתי שוב ושוב: ״בואו לא נחרוץ את דינו. אנחנו קוראים רק את מה שמאביסים אותנו בתשקורת (סליחה, תקשורת) ואיננו יודעים באמת את העובדות הנכונות״. כך כל השבוע נמנעתי משיחות רדודות.

מהפיד שלי בפייסבוק, לעומת זאת, לא יכולתי להתחמק.  עוד ועוד פוסטים נכתבו, על הפרשה, אותם אני יכולה לחלק לשניים: אלו שמגדירים את מה, שכיכול, נעשה כגועל נפש, ופוסטים אשר אומרים שאין בכך כל חדש וזו תופעה ידועה ומוכרת. בסך הכל, כבר התחלתי די להשתעמם מלדוש בפרשה הזאת ולקרוא פוסטים שממחזרים את עצמם.

אבל היום קראתי פוסט, שגרם לי לרגע אחד לעצור, לחשוב, ולהבין את ההסתגרות וההתבדלות של החרדים. ולא, אני לא חושבת לחזור בתשובה. אני רק מצליחה, היום, יותר מתמיד להבין את רצונם של החרדים להיות רחוקים מאיתנו חילונים, להתרחק מהחברה שלנו.

קראתי פוסט של בחורה בוגרת בו היא כותבת כך:

אלו פניה של חלקים בחברה שלנו, בה הסגידה לסלבריטאים על ידי הנוער, הופך אותם לגיבורי על כמו בסרטי קומיקס, רק שבהבדל מקומיקס, גיבור העל, אינו מציל, את החברה/העיירה, והאור לא נדלק בסוף הסרט. גיבור העל שלנו, אינו באמת גיבור על, אלא אדם רגיל, בן תמותה, ללא כוחות מיוחדים. זה אנחנו אלו שמסונוורים מאור הזרקורים ונותנים לו להרגיש כוח ועוצמה, שבעצם אין לו.

והניצול המכוער הזה של הכוח, בשילוב עם המתירנות אשר קיימת בחברה החילונית, מביאה אותנו למקום לא כל כך טוב. מקום בו אין לנו, החילונים, ספר הוראות המחייב כיצד לנהוג. זה מקום בו נעשים מעשים, שהם לא תמיד פליליים. זה מקום בו, המצפון והמוסר אמורים לתת לנו כיוון, להנחות אותנו.

כשקראתי את הפוסט הזה, ממש נזכרתי בדור סדום, בו היה, כנראה, רוע, חטאים והשחתת מידות.

לא נראה לי שהגענו למצב של סדום ועמורה, שבו היצרים האפלים של האדם משתלטים עליו. אבל, אין ספק שתרבות האינסטנט מקרבת אותנו למצב של אובדן שליטה. וכל מה שהחרדים חושבים על החברה החילונית, גם ככה, התנפץ לנו בפרצוף, ולהם זה הביא עוד הוכחה. הנה, אתם רואים? לא סתם אנחנו מסתגרים.