אם הבנים - שמחה!

באתר YNET התפרסם מכתב מאם חרדית, לא בשלה - לבתה * שיפי חריטן, אם לשלושה, שלחה מכתב תגובה * היות ועורכי YNET לא ראו לנכון לפרסמו, אנו מביאים אותו כאן

ציפי הורביץ היקרה

אינני מכירה אותך, אינני יודעת אם זהו שמך האמיתי, אך אני כותבת מכתב אישי, לך ולעוד הרבה "ציפיות" כמוך. קראתי בכאב לב את המכתב שכתבת לבתך בת השבע, שהתפרסם אתמול.

אני כותבת לך כאישה, אשר בניגוד לכל התחזיות של סביבתי ובמיוחד של הוריי שהכירו אותי הכי טוב בעולם, הפכתי להיות אמא בגיל תשע עשרה וחצי בדיוק. גדלתי בבית חרדי, עם עוד שבעה אחים ואחיות. למדתי בבית יעקב וכמוך, שמעתי לא מעט על פטריוטיות האם היהודיה הכשרה והצנועה, היושבת בביתה ומגדלת את ילדיה. גם אני פינטזתי לא מעט שנים על עשרה ילדים, שער ראשם מסורק ומהודק היטב בכל שעות היממה מרגע שפקחו את עיניהם, מחונכים ללא דופי, ארד עמם לגינה מדי יום לפחות לשעתיים, אגזור דפים צבעוניים ונצייר יחד המון ציורים מקושקשים. חלמתי על הרמוניה מקסימה, אחים נדיבי לב זה לזו, ארוחות צהריים עשירות ושבתות רגועות כשכולם סביב השולחן, שרים במתיקות עם אבא ואמא.

מה שקרה בפועל, היה לגמרי שונה מהפנטזיות שלי.

כאמור, בגיל תשע עשרה וחצי, אחזתי לראשונה בעולל רך, יצור זעיר במשקל של שלושה קילוגרמים וארבעים גרם. המיילדת הניחה אותו על חזי ואני נמסתי באותו רגע. פתאום הציפו אותי תחושות כמותן לא חשתי מעולם. התחלתי לבכות מכמות הרגש אותה היה לי קשה להכיל. חשתי עד כמה הוא זקוק לי ותלוי בי. תחושת האחריות היתה אדירה וכן, גם מאוד מלחיצה. אבל הורמוני האהבה שהתפזרו סביבי, עלו על הכל.

לא ניתן להשוות את החיים טרם היותי אמא לאחריהם. יחד עם בעלי יצאנו לדרך חדשה, של גידול בננו. המציאות הוכיחה לי פתאום שעשרים וארבע שעות ביממה לא מספיקות כדי להיות אמא. זה היה קשה, אך הרגעים המאושרים ביותר היו, עת יכולתי להושיט שתי ידיים לעבר העולל, להצמיד אלי ולחבק. כששוחחתי עם בעלי על ילד נוסף, הבנו שנינו, כי אם אינני מצליחה למצוא רגע של שקט ביום הלחוץ שלי, מה יהיה עם שני ילדים? החלטנו יחד לחכות. אני מאוד צעירה והגיל משחק לטובתי, יש מספיק שנים ללדת...

הרב שעמו נהג בעלי להתייעץ, תמך ללא שהיות בהחלטה. "מתי שהגברת תרגיש מוכנה, היא כבר תדע".

הפעוט הזה גדל ועמו אהבתי אליו. ידעתי שעשרה ילדים כנראה לא יהיו לי, הבנתי כי למרות הרצון העז, כל אישה צריכה לדעת את מקומה ולהבין מהן היכולות שלה ולקחתי בעצמי אחריות על החיים שלי ועל היכולות שלי. כעבור שנתיים וחצי ילדתי עוד בת מתוקה ולפני חודשיים, כשהאחרונה בת חמש וחצי, ילדתי את השלישית. כן, אני אישה חרדית, בוגרת בית יעקב, נשואה תשע שנים ויש לי "רק" שלושה ילדים. ארוחות צהריים לעיתים מתאחרות ולא תמיד הן מושקעות, אין שלוש מנות ובין הילדים? המריבות יכולות לפעמים להעלות לי את הפיוזים עד מעל לראש. אין לי שעתיים ביום להקדיש לכל אחד מהם, אבל למדתי להשקיע באיכות ולא בכמות וגיליתי שגם סעודת שבת עם מעט אנשים, יכולה להיות ממש נעימה.

את צודקת, לא כולן מגיעות ממקום בריא, ויש לא מעט הגדלות בתוך בועת הילודה הבלתי פוסקת אך דעי לך ציפי יקרה, האהבה לילד, לא בהכרח תלויה בגיל של אמא שלו. צאי קצת החוצה וערכי לך סקר בין נשים מכל המגזרים. לא כל אמא חשה רגשות אהבה לילד שלה מיד בהתחלה, יש נשים שילדו בגיל שלושים בפעם הראשונה ולא הבינו מאיפה מתחילים בכלל להחזיק את ה"דבר" הזה ומה עושים איתו, יש נשים שלא יודעות להעניק חום ואהבה לאורך כל שנות האמהות שלהן. יש נשים שמקבלות דיכאון גם אחרי לידה ראשונה ושניה, דבר שאולי היית צריכה לשלול אצלך וזו לגמרי לא בושה. יש נשים שאינן מוכנות להביט על ילדיהן, שלא לומר להחזיק אותם, גם במשך מספר ימים. הכי קל להאשים את הסביבה, את אלו שחינכו אותך, את אלו שלא שמו לב למה שקורה איתך,  אך מה עם אחריות אישית שבחורה בת עשרים יכולה לגלות? כאב לי לקרוא כי נותרת לבדך, בגילך, מבוהלת וחוששת, נקברת ברחמים עצמיים, אך אם לא נתת להם להתקרב, מה אפשר היה לעשות? והרשי לי לחדש לך. את חושבת שהלחץ והבהלה שלי פחתו מלידה ללידה? שהחרדה שככה אי פעם? בגיל עשרים ושבע ילדתי בפעם השלישית וגיליתי בצער רב שאני הרבה יותר חרדתית מאשר בגיל עשרים ושתיים.

את מסיימת עם דוגמה לילד שאמו בעצמה עודנה "ילדה" ושאולי בגלל זה הוא יודע פחות אהבה ומערבת קצת בין שני נושאים, המוכנות להורות וכמות הילודה. גם כאן אני חייבת להעיר אותך. יש הרבה "ילדות", המעניקות לילדיהן אהבה אמיתית ותמימה, הכי טבעית בעולם וחיבוקים חמים מדי יום, הרבה יותר מילדים יחידים שנולדו להורים "מבוגרים" יותר הגדלים כ"ילדי מפתח" ומחפשים בכוחות עצמם ארוחה חמה כשהם חוזרים בצהריים לבית ריק, או תעסוקה לשעות הצהריים, כי אבא ואמא עובדים עד שעות מאוחרות. הם מחפשים תשומת לב לפחות כמו אותו ילד שגדל בבית עם הרבה אחים קטנים, אם לא יותר...

אין גיל להתפתחות הורית. כמה שיכינו אותך קודם ויסבירו לך מהם הקשיים, עד שלא תחווי את המציאות הזאת, לא תהיי מוכנה אליה. גם אני הבנתי את ההבדלים בקושי בין ילד אחד לשניים רק כשזה הפך למציאות. אני מסכימה בהחלט עם העובדה שלא כל אחת בשלה להיות אמא ואם שואלים אותי, יש לא מעט כאלו שהייתי שוללת מהן את הרישיון לאמהות. אין לי שום בעיה שיוצבו קריטריונים ומבחנים להורות. אך הדבר החשוב כאן להדגשה הוא, שזו יכולה להיות כל אחת. בין אם זו אחת שגדלה במגזר דתי/חרדי ובין אם זו אחת שגדלה במגזר חילוני. בין אם זו אמא בת שמונה עשרה ובין אם זו אמא בת שלושים ושתיים. בואי לא נתעלם מאלפי אמהות המגדלות משפחות ברוכות ילדים לתפארת ורבות מהן נכנסו למשרה הזו בגיל צעיר, בואי לא נתעלם מהבעייתיות של לא מעט הורים מכל המגזרים וניקח הכל בפרופורציה.