הדוסים האלה - זה מה שהם!

ה"דוסים" בעיניו של סטודנט חילוני * על האדרת נשים, כבוד הדדי, גמילות חסדים ותא משפחתי חזק ובריא * אם עם מי תרצו להיתקע על אי בודד; עם עיתונאי משמיץ או עם "דוס" שיקבל אתכם כמו שאתם?

שמי אורי שדה, סטודנט בן 25 מאזור המרכז, וברצוני לשתף אתכם בכמה מדעותיי על הציבור הדתי (בדגש על החרדים).

גדלתי בבית ששמר על סביבה מסורתית, לא דתית, והמעגל הקרוב שלי היה מאז ומעולם של חברה חילונית. גם אני, כמו כולם, ראיתי לא פעם ולא פעמיים כתבות על החרדים, על השירות הצבאי, המענקים, מימון הישיבות, קצבאות ילדים וכהנה וכהנה... אני לא מגיע בכלל לסיפורים על משטרות צניעות, אלימות בבתים ויחס נוראי לאישה וכו'. תמיד אותם חובשי מגבעות ומקטורנים ארוכים באמצע הקיץ נראו לי אנשים שחיים במאה ה-12 או ה-13 במקרה הטוב. לא הייתי יכול לתאר אותם במילים רחוקות מ-"פרימיטיביים", או "פאנטיים". אבל עדיין איכשהו היה לי עמוק בפנים איזשהו רחש כבוד כלפיהם, איכשהו, למרות הכל, לא יודע למה.

רק בשנותיי הבוגרות הראשונות התחלתי למדוד את הסביבה בה אני חי ואת המציאות שאני תופס, מכיוון שעד אותו שלב פחות או יותר בחיים, הכל היה בסדר, אבל מאיזושהי נקודה התחילו לצוץ סתירות, שאלות ועניינים סתומים. בשורה התחתונה - הבנתי שאסור לקחת דברים כמובן מאליו. צריך לחקור, ללמוד ולדעת באמת. בכאב גדול גיליתי שאחד השחקנים הכי גדולים בזירת ההשפעה על תודעתי הוא ממסד התקשורת והמדיה - מפעל עצום ועצמתי כ"כ שאנחנו בכלל לא מבינים עד כמה (אם תשאלו אותי, כיום התקשורת היא רשות שלטונית רביעית, בנוסף לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת).

במקביל, תוך כדי כמה חוויות בחיים וקצת ראיית עולם, התחילה להתחזק אצלי ההבנה שדרך חיים ע"פ היהדות היא לא מילה גסה, להיפך, היא אפילו די נכונה, שלא נגיד בריאה. מאחר וכבר זנחתי מוסכמות ואידיאות מן העבר, הסתירה שבין התפיסה החדשה שלי לגבי הדתיות (והחרדים בפרט) לבין תפיסתי עד אותו שלב, לא הייתה חידה בלתי פתורה. להפך, פתאום התחלתי להבין מדוע תמיד נשמר אצלי רחש כבוד גלום לגבי אותם דתיים. הבנתי שהסתירה לא מתרחשת כעת, אלא הייתה קיימת עד אותו שלב.

לאחר שהתחלתי את לימודיי האקדמאים, נכנסתי לתכנית 'מלגה' של לימודי יהדות, משהו נחמד מאד, בה מגיעים ל-4 שעות שבועיות, שומעים הרצאה מעניינת על נושאים שונים וצוברים אפילו כסף - אבל הכסף לא היה העניין בכל מקרה. באותו מקום יצא לי להיחשף עוד יותר אל היהדות ודרכיה, אך אפילו חשוב מכך, היכרתי אנשים חדשים, דתיים, כן כן, חרדים, רק שהפעם הכרתי אותם מקרוב. מהר מאד החיבור היה חזק מאד, כל הסטודנטים שהגיעו יחד איתי הרגישו את אותו הדבר, אי אפשר היה להרגיש אחרת, כי כאלה הם אותם אנשים - אמיתיים, ומלאי אהבה - מתוך בחירה. הם יכלו בקלות לראות אותנו בתור חילונים, מגזר זר, אפילו מסוכן, שיקסע. אבל לא - הם ראו בנו אחים ואחיות, ועל אף המחלוקות והריחוק בחרו לראות בנו את הטוב.

לאחר זמן מה יצא לי אפילו להתארח בשבת אצל אחד המדריכים שם. הגעתי יחד עם עוד כמה חברים לבית משפחתו בקריית-ספר (לא פחות ולא יותר). קודם כל, את ליל שבת העברנו בדירה של שכנים שנסעו למשפחתם ופשוט השאירו לנו את דירתם מוכנה וערוכה כמו חדר במלון 5 כוכבים. לא דבר שאני הייתי יכול לאפשר לשכן שלי אילו היו מגיעים אליו אורחים בזמן שאני לא בבית. מדובר באנשים שלא ידעו מי אנחנו, מאיפה אנחנו, השכן אמר שיש לו אורחים אז הם הציעו את הדירה. במהלך השהות התארחנו במספר מקומות - בכל בית אירחו אותנו בצורה הכי חמה שיש. ראינו כבוד הדדי בתוך התא המשפחתי כמו שלא ראינו מעולם. הילדים רק רוצים לעזור, להגיש לנו עוד ועוד כיד המלך, מיד ניגשים לעזור לאמא, ולא מעיזים לפצות פה בזמן שאבא מדבר עם האורחים (ולא מתוך פחד חלילה - פשוט כבוד אמיתי).

לא ראינו את זה בבית אחד, אצל משפחה יוצאת דופן אחת, אלא בכל בית ובית. מהצד ראינו שאין דבר כזה בכלל בלקסיקון הדתי שנקרא הדרת נשים, אולי האדרת נשים. אני ממליץ לכל אחד ואחד לראות איך אותו אדם יקר שאירח אותנו שר "אשת חיל" לאשתו, כמה הערכה יש לו כלפיה ואיך שניהם משקפים זוגיות נכונה ובריאה, שבאמת שאני מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו. פתאום אני מגלה שאני מכיר לא מעט אנשים כאלה - "דוסים", והאמת שלא רק שהם לא מה שאומרים עליהם, אלא שבלי לשים לב הם הפכו למקור השראה ודוגמא עבורי בהרבה מאד דברים. הם מחייכים אלי ואל אלה שמעקמים להם פרצוף ומטיחים בהם האשמות כוזבות ומוטות, ונותנים לאמת שלהם לחדור אל תוך הלב של כל אחד שרק מרים גבה כשהוא שומע שמישהו מהם לא עשה צבא. אל מול ההטיה והכעס הגדול (שלא נגיד שנאה) שנוצרת מולם, הם לא עושים דבר מעבר לפתיחת זרועותיהם.

אז עם מי תרצו להתקע באי בודד - עם כתב עיתון שמשמיץ ותוקף חדשות לבקרים ציבור שלם של אנשים במגרש שאין להם בכלל יכולת להתגונן בו, והוא מאמין (אם בכלל) שככה יבוא שינוי ותיקון של המצב המעוות, או שמא תעדיפו אדם שלא משנה לו איך אתם מתייחסים אליו, וגם אם אמרתם עליו מילה רעה בעבר, הוא יכיל את זה ויקבל אתכם בחיבוק וזרועות פתוחות?

תעדיפו את זה שבוחר במלחמה פנימית כפתרון לריחוק והפרדה או את זה שסופג ומקבל ומאפשר לכם לראות יחד איתו דברים אחרת?

ואם דיברנו על אי בודד, מה תהיה התשובה כאשר במדינה עסקינן? מי פה הגורם המפלג ומי המאחד?

אז הדוסים האלה, זה מה שהם - ציבור של אנשים שכל היום מה שהם עושים זה לכבד את הסובבים אותם, להחזיק גמ"חים, לגדל ילדים בדרכי נועם ושלוה, לשמור על תא משפחתי מלוכד וחם ולהכניס משמעות לכל כוונה, מעשה ומילה.

זה מה שהם!

אורי שדה הוא סטודנט למשפטים ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה