גם סבתא שרה לא עומדת בצפירה

אבי רובינשטיין, דור שלישי לשואה, יצא לראיין את סבתו שחוותה את אימי השואה * היא איבדה שם הכל - אך לא את האמונה, ולמרות שמאוד חשוב לה הנצחת זכר הנספים, היא דווקא לא מתחברת לצורה הישראלית של הטקס * טור חובה

    1. השנה, עומד יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן שואת יהדות הונגריה, במהלכה נרצחו למעלה מחצי מיליון מיהודי הונגריה וסביבותיה.

אחת הניצולות משואה זו היא סבתא שרה, סבתי היקרה.

סבתא נולדה ב1928 בעיר קוּשׁׅיצֵה שבסלובקיה למשפחה יהודית גדולה ומפורסמת. בשנת 38' עברה העיר בחציה לשליטה הונגרית, וב44' נמסרה ללא תנאים לידי הצבא הגרמני. הגרמנים ימ"ש החלו מיד בבזיזת הרכוש ולאחר מכן ריכזו את כל יהודי העיר בגטו, בבית החרושת ללבנים.

כעבור מספר שבועות דחפו הנאצים באכזריות את סבתא שרה, יחד עם משפחתה וכל יהודי העיר, אל תוך קרונות משא לבהמות, ברכבת הנוסעת לאושוויץ-בירקנאו. הם אולצו להצטופף בתוך קרון המזוהם במשך כמה ימים, לאכול, לישון ולעשות את צרכיהם על רצפת הקרון, עד הגעתם לאושוויץ.

סבתא שרה ואחותה אולגה הורדו מן הרכבת, הופרדו בגסות מהוריהן, ונשלחו אל הסלקציה. הן ראו מרחוק אש גדולה, והבנות הסלובקיות הגויות הצביעו עליה ואמרו להן בשמחה לאיד: "שם ההורים שלכן", אבל הן לא האמינו. הן לא יכלו להאמין לכך שהוריהן, שעד לפני שעה קלה ישבו יחד איתן בקרון הרכבת, כבר אינם בין החיים.

סבתא שרה מספרת: "באחד הימים במחנה אושוויץ התלכלכה השמלה שלי. במחנה הייתה חיילת גרמנייה שראתה שהשמלה שלי מלוכלכת ואמרה לי לכבס אותה. אותו יום הייתה שבת, ואולגה אחותי אמרה לי 'אם תכבסי בשבת אני אגיד אותך לאבא'. עדיין לא האמנו שההורים שלנו כבר אינם, ולכן, למרות שפחדתי פחד מוות מהחיילת הגרמנייה, שהייתי בטוחה שהיא הולכת להרוג אותי, לא העזתי לכבס את השמלה כדי שאולגה לא תלשין לאבא". סבתא שרה הייתה אז בת 15.

אחרי מספר ימים באושוויץ הן נלקחו למחנה העבודה בקראקוב, שם נשארו במשך כמה חודשים עד שהרוסים החלו להתקרב, והועברו בחזרה לאושוויץ. למזלן, שאר מחנות ההשמדה שבדרך היו מלאים, וכך ניצלו חייהן. מאושוויץ הן נשלחו לעיר אוגסבורג שבגרמניה, בה עבדו בבית החרושת לנשק עד שלהי המלחמה. לקראת תום המלחמה העבירו אותן הנאצים ברכבות ממחנה למחנה, עד אשר בשנת 45', באמצע נסיעה ברכבת לאי-שם, באו האנגלים לשחרר אותן.

"שלושה שבועות אחרי פסח עליתי לבד על האנייה לארץ ישראל," מספרת סבתא שרה, "אולגה נשארה בסלובקיה, ואני הצטרפתי לעלייה ב' כדי לפגוש את אחי, נתן, שעלה כבר ב39' לארץ ישראל. ב46' הגעתי לעתלית."

סבתא שרה שהתה במחנה עתלית שישה שבועות, וכששוחררה משם שמה מיד פעמיה לתל-אביב.

"ידעתי שנתן עובד ברחוב שינקין," היא אומרת לי ועיניה נרטבות, "אז הלכתי לשם וחיכיתי לו בחדר האוכל של המפעל. בהפסקת הצהריים הוא ירד לשם וראה אותי. שנינו בכינו."

2. בית הכנסת הקטן של יוצאי הונגריה בבני-ברק באותו יום כיפור של לפני כעשרים שנה היה, עדיין, מלא מתפללים מפה לפה. המתפללים התנענעו על מקומם, עטופים בטליתות צחורות ודומים כמלאכים. הם פיזמו את תפילות היום הקדוש במנגינה המסורתית מבית אבא שבהונגריה, מולדתם. מקצתם הגירו דמעות אל דפי הסידור, דמעות של געגוע ושל כאב, אך אצל רובם יבש כבר שק הדמעות, ורק עננה של תוגה ריחפה על פניהם למודות התלאה.

קריאת התורה הסתיימה, ודפיקה נשמעה בחלל בית הכנסת, מלווה בקריאה חותכת, פולחת לבבות: "יזכור!"

אבא לחש לי לצאת עמו החוצה, שם הצטרפנו אל הקבוצה הקטנה של צעירי בית הכנסת, בני הדור השני והשלישי לניצולי השואה. סבא וסבתא לא יצאו אתנו.

כילד קטן, הסתקרנתי לראות מה מתרחש בתוך בית הכנסת, ואבא לא התנגד. טיפסתי על כיסא ודרך החלון הפתוח הצצתי פנימה. המראה שנגלה לעיניי היה נוקב כליות, מרגש עד כאב.

עשרות ניצולי השואה נאספו לאיטם סביב בימת בית הכנסת, כל אחד מהם מחזיק בידו פתק קטן, כתוב בצפיפות. כל אחד מהם הקריא בקול רועד את שמות אהוביו שנספו בשואה הארורה, וחזר למקומו להתייחד עם זכרם מתחת לטלית הצחורה. יפחות קלושות נשמעו מכל רחבי בית הכנסת, ואפילו סבא החניק בכי כבוש. גם סבתא, סבתא שרה, התייפחה בחלון עזרת הנשים.

עמדתי על הכיסא בחוץ בחרדת קודש, לא מעז אפילו לנשום. ידעתי כבר שסבא וסבתא איבדו את יקיריהם בשואה, אבל מעולם עוד לא ראיתי את האובדן ואת השכול כך, חיים לנגד עיניי.

אבא הסביר לי ברכות, במילים פשוטות של ילדים, את משמעותה של תפילת יזכור, ומדוע סבא וסבתא בוכים. את הזיכרון הזה אני נושא איתי בליבי, נזכר בו בכאב עד היום, למרות שרבים ממתפללי בית הכנסת של אז כבר אינם חיים עמנו.

אינני זוכר כמה זמן עמדנו שם בחוץ, אך המראה שנחרט בליבי יותר מכל היה מראם של הפתקים הארוכים, הארוכים מדי.

3. בשנת 1951 החליטה הכנסת לקבוע את יום כ"ז בחודש ניסן כיום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה. תאריך זה נושא סמליות גבוהה היות והוא מציין, פחות או יותר, את פרוץ המרד בגטו ורשא.

ההחלטה על קביעת תאריך זה לא עברה בקלות, וזאת מפאת שני טעמים עיקריים, אותם ציין הרב ד"ר מרדכי נורוק ז"ל, שעמד בראש הועדה לקביעת מועד יום הזיכרון: א. הבעייתיות ההלכתית של קביעת יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, האסור במספד ובתענית. ב. דחיית האתוס המהלל את המרד וההתקוממות בלבד, ומזניח בשל כך את זיכרון רובם הדומם של קורבנות השואה אשר לא הניפו את נס המרד, והובלו אל מותם מבלי שנלחמו.

לבסוף התקבלה ההחלטה ללא התנגדות חברי הכנסת הדתיים, בעיקר על מנת למנוע פגיעה בזכרם של מורדי הגטאות, היות וציון יום השנה לפרוץ המרד הפך זה מכבר לנחלת חלקים נרחבים מהציבור, בעיקר בקיבוצים.

יש לציין, כי הרבנות הראשית קבעה כבר שנתיים קודם לכן, בדצמבר 1948, את יום צום עשרה בטבת כמועד הזיכרון לקדושי השואה ויום הקדיש הכללי על הקורבנות אשר יום מותם לא נודע.

באפריל 1951 נקבע בחוק יום כ"ז בניסן כ"יום השואה ומרד הגטאות". נעשו ניסיונות על ידי המגזרים הדתיים לשמר את צום עשרה בטבת כיום אבל נוסף, אך הם לא צלחו יפה.

בשנת 1959 התחדש המאבק סביב נושא קביעת מועד יום הזיכרון, כשבסופו של דבר הושארה על כנה ההחלטה הקודמת, אך שמו של היום שונה ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" כפי שהופיע כבר בחוק יד-ושם משנת 1953. באותה שנה אף התקבלה ההחלטה על קביעת הצפירה בת שתי הדקות בבוקרו של יום הזיכרון.

כפי שניתן להיווכח, ההחלטה על קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה דווקא ביום כ"ז בניסן הינה החלטה אשר אינה מתחשבת בחלק גדול מהעם, ומונעת ממנו את זכותו לזכות בהכרה לאומית בזכר קרוביו חללי השואה במועד הראוי על פי אמונתו.

למרות האמור, אין בדברים אלו כדי לשלול את קיומו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה במועד הקבוע בחוק. משנקבע בחוק, אין להרהר אחריו ויש לכבדו כראוי, כפי שיודע כל אדם חרדי, למעט אי אילו טיפשים קבועים.

כדוגמה לכך ניתן לציין את העמידה בזמן הצפירה, אקט שהוא פסול לדעת ההלכה מכיוון שהוא נובע מחוקות הגויים, אך מכובד על ידי כל אדם חרדי בעודו בפרהסיה.

טועים הם אלו האומרים כי החרדים אינם משתתפים באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. החרדים גם הם איבדו בני משפחה ויקירים בשואה הארורה, וטעות איומה היא לחשוב שיום השואה אינו נוגע אליהם.

החרדים מכבדים את חוקי יום הזיכרון, אך זוכרים את השואה גם בדרכם שלהם, גם בעזרת פתקים ארוכים שנקראים בקול חנוק בצהרי יום כיפור, על יד הבימה בבית הכנסת.

4. סבתא שרה מתגוררת כיום בבני-ברק יחד עם סבא. יש לה שמונה ילדים, קרוב למאה נכדים, וכמה מאות נינים, כן ירבו. הנחת הגדולה שלה היא לראות את כולם הולכים בדרך התורה והמצוות, בדיוק כמו בביתה שבהונגריה.

שאלתי אותה היום מה דעתה על יום הזיכרון. היא ענתה לי כך: "אני לא עומדת כשאני בבית, אבל אתם לא יודעים איך זה. בשבילנו יום השואה הוא זיכרון מהמחנות, ואחרי המחנות. אצלנו זה דבר גדול שיש מדינה ושיש לנו לאן ללכת בלי לפחד מהגויים. בשבילנו זה הבית הראשון שהיה לנו. אתם לא יודעים מה זה, אנחנו כן."

יזכור אלוקים את נשמות קדושי השואה, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.