משתמשת פייסבוק בשם עינבל שרטר יוצאת כנגד שלושה חרדים אותם היא מתארת כפינגווינים וקופיפים לחילופין * בפוסט רווי שנאה היא מתלוננת כי ביקשו ממנה לאפשר להם לעבור לדרכם * והמגיבים? מגיבים בהזדהות
פינגווינים וקופיפים, כך מכנה Inbal Sarter שלושה חרדים שהעיזו בחוצפתם להכנס למעלית בה נסעה ולהפריע לחווית הנסיעה האופטימלית שלה, קראו ושפטו בעצמכם.
אגב, גם את הכותרת היא ניסחה בעצמה כמציין מיקום לחוויה המכוננת.
מעשה שהיה.
מי שעוקב אחריי הסטטוסים שלי כבר יודע שחזרתי מחו"ל ישירות למשמרות בבילינסון (ולא, לא עשיתי הסבה למקצועות הרפואה). במהלך ה"משמרת" על סבתא היום פינקתי את עצמי בקפה מארומה בקומת הקרקע.
בדרכי חזרה לחדר בקומה 8 (כן זה פרט קריטי לסיפור) העזתי בחוצפתי לבחור בדרך הקלה- במעלית.
בדרך לקומה 8, במרחב המצומצם התפתחה אווירה אינטימית ביני, לבין האח הסיעודי שהוביל קשיש לבדיקה ובין אדם רוסי נחמד שכבר הספיק לצחוק על הקצב האיטי של המעלית ואני כבר הספקתי לענות לו שבשבילי זה דווקא מהר מידי ועושה בחילה- בקיצור, כשהגענו לקומה 4 כבר הפכנו לחברי נפש.
שם בקומה 4, נעצרה המעלית ולמרחב הידידותי שלנו פלשו שלושה "מכובדים". המכובד ביותר היה כמובן המבוגר ביותר, בעל הזקן הלבן ביותר הארוך ביותר ובעל מקל ומגבעת, כנהוג. את הפינגווין המכובד שלנו, ממש כמו בסרט של דיסני- ליוו פינגווינים אחרים. צעירים יותר. מכובדים פחות.
המכובד, כבוד הרב הכניס את המקל שלו למעלית ומלמל משהו שנשמע כמו "סליחה תזוזי".
מי אני שאסרב למבוגר שנעזר במקל? זזתי, למורת רוחו של ידידי הרוסי שנאלץ לסור גם הוא ממקומו ולעבור לעמוד ליד הכפתורים- המקום שידוע כגרוע ביותר במעלית (קצת כמו הכיסא שליד הכניסה לשורה בקולנוע).
המרחב האינטימי הפך לשקט, אף אחד לא דיבר במשך שתי קומות שלמות עד שהגענו לקומה השישית.
בקומה השישית כבוד הרב היה צריך לצאת, שוב פנה אליי ומלמל עם מבט נעוץ ברצפה "גברת". שוב זזתי, פיניתי את הדרך.
כבוד הרב המשיך לטופף עם מקלו על נעלי הספורט שלי וזזתי עוד צעד הצידה, כבר כמעט נוגעת בדפנות המעלית. הדרך החוצה פנויה לחלוטין, מה הוא רוצה?
"את לא בסדר!" פונה אליי אחד מהמלווים, "תזוזי".
אני שוב מסתכלת על הדרך הפנויה לחלוטין, מחליפה מבט עם חברי הטוב שליד הכפתורים ולא מבינה. לקח לי זמן.
האמת? זה לא היה עניין של זמן כמו שהפינגווין המלווה מהצד השני נהם לעברי "מה הוא צריך לעבור ליד אישה בשביל לצאת? תצאי החוצה!".
פה, חשדתי!
לפעמים אני תוהה מהו האיבר הזה בגופי שגורם לי מידי פעם להשתלט על הצורך להרים את היד ולהחטיף סטירה לאנשים. לאחר שאמצא את האיבר הזה אברר האם ניתן לעבור ניתוח להסרתו.
כך או כך, מאחר שעוד לא עברתי את הניתוח הזה עניתי בפשטות "אבל פיניתי לו".
עכשיו רטן לעברי הפינגווין השני "הוא לא ייצא שהוא צריך לעבור ליד אישה חשופה!"
הישרתי מבטי לסבך השיער שעל פניו של הפינגווין הקופיף שמולי ולאחר מכן פניתי בקול הנשי ביותר שלי לכבוד הרב ואמרתי "אז אני מציעה שתישאר במעלית עד שאני אגיע לקומה שלי".
חברי הרוסי שלצד הכפתורים חייך.
הפינגווינים זעמו.
הפינגווין הקרוב אליי חצץ בגופו ביני החשופה הטמאה לבין כבוד הרב כשהוא ממלמל מיני מטעמים לשוניים שלא אפרט כאן ותוך כדי המלמולים הם עזבו את המרחב האינטימי, ששוב הפך לשלנו לשתי קומות עד שהגענו לקומה 8- מחלקה גריאטרית.
"היית צריכה לעמוד מול הדלת" אמר לי החבר הרוסי לפני שנפרדו דרכנו איש איש לבן משפחתו.
"אל תדאג", עניתי לו בחיוך "אצלי זה לא נגמר ככה" ואיחלתי לו כמובן החלמה מהירה ובריאות.
אז למרות שזה באמת באמת באמת באמת לא משנה- בכל זאת בחרתי לצרף כאן תמונה של הלבוש הפרוץ והחשוף שלי, לידו נאלץ המכובד לעבור במעלית. כמובן שעמדתי בסיפור הייתה זהה גם אם הייתי לובשת כלום חוץ מתחתון.
ועוד פרט קטן ולא חשוב- על הטפסים שלו שהספקתי לראות כשנפנף בידיו מול פרצופי, היה כתוב "אורולוגיה". סתם שתדעו
קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים