החילונים החדשים מרימים את הראש

כתבנו לענייני חילונים חושף לראשונה את תופעת החילונים החדשים * אחרי שנים של דיכוי הזרם החילוני המתון והעובד למחייתו כבר לא מתבייש שהוא כזה * סגירת תאטרון הרצליה המכשיר דור חדש של אומנים לחיי בערות וניצול, כמשל

הדקל המיתמר אינו מסגיר את המסתתר מאחורי כפותיו הרחבות בבית תאטרון אנסמבל הרצליה, אשר על דלתותיו הרחבות התפרצה בשבועות האחרונים הסערה הציבורית שיצרה מהפכה של ממש.

בניצניו של השינוי היה ניתן להבחין כבר בעת המחאה החברתית המפורסמת, עת יצאו עשרות ומאות אלפי חילונים נורמטיבים למחאה על יוקר המחייה וחוסר האיזון התקציבי, נמאס לנו, הם אמרו בפה מלא, נמאס לנו לממן מגזרים נצלנים שחיים על חשבוננו.

וראש הממשלה, עשה מיד מעשה נתניהו והקים ועדה שקבעה, מעתה כושר השתכרות יהיה מדד השווי של האזרח, לפיו יקבע כמה מס הוא ישלם, ולאיזה זכויות הוא אכן יהיה זכאי, המלחמה באנשים הלא יצרניים הפכה ליעד לאומי.

אופיר בן דוד ממובילי המחאה הבטיח לא להרפות מהדרישה להפסיק את העברת הכספים למגזרים הנצלנים, "עשו סוף למגזר האומנים הבטלנים, אף אחד לא מפריע להם להציג ולשחק בזמנם הפנוי ולאחר שעות העבודה, אנחנו לא צריכים לממן את חיי הרוח שלהם".

ראוי לציין כי מגמה חיובית זו היא כבר מגמה בחברה החילונית המתפקחת לאיטה, כאשר אנשי רוח חילונים גם קראו לאחרונה למרד בבג"צ וחברות כנסת ליברליות אף סייעו במוצהר לעבור על פסיקות בג"צ וחוקי המדינה ביחד עם נשות הכותל.

מסורת של ניצול

בתחקיר שערך מכון פילת התגלה כי התקציבים לו זכה תאטרון הרצליה חריגים אפילו ביחס לנהוג בתחום התרבות רווי התקציבים, כאשר לדוגמה בשנת 2009 התאטרון קיבל מכספי המיסים כ-3.8 מליון ש"ח שהיוו 88% אחוז מתקציבו, בעוד בכל הצגה ישבו בסה"כ כ-62 איש בלבד, ובין שעריו חלפו בשנה תמימה פחות מ-15 אלף איש.

כך יצא שהמדינה מימנה בשנת 2009 כל מבקר בתאטרון הרצליה בסכום של 800 ש"ח, והתמונה לא שונה בהרבה גם בשנים הקודמות לכך.

הנתון המזעזע ביותר הוא כי למרות תיקצוב העתק הממשלתי, הנהלת ההתאטרון בראשות אופירה הניג הצליחה לצבור גרעונות של כמליון שקלים נוספים, אותם נדרשת כרגע להשלים עיריית הרצליה, לאחר שבעבר כבר הזרימה מליונים רבים לתוכנית הבראה שלא הצליחה.

"מדוע על כלל אזרחי המדינה לממן מכספם בידור המיועד לקבוצה קטנה של חובבי תאטרון מז'אנר איזוטרי? מדוע שאדם המעוניין בבידור מסוג זה לא יכבד ויממן בעצמו את תרבות הפנאי המעניינת אותו?" תהה אלעד ויזמן מאנשי המחאה החברתית, בשביל זה יצאנו לרחובות ולא נעצור עד שנעשה סוף לבזבוז כספי המיסים שנלקחים ממשכורתנו המצומצמת ממילא.

האומנים חוששים לתקציביהם

הפסקת העברת הכספים לאומני תאטרון הרצליה הכניסה לחשש רב גם אומנים נוספים החוששים לאובדן הפרה הממשלתית החולפת, והפסקת המחייה על חשבון הציבור. אומנים גם רבים ניסו לפתוח במאבק כנגד מה שהגדירו כחובה לראות בבמת התיאטרון כר לניסיונות ותהליכים ולא תעשייה להפקת תוצרים מלוקקים. לצורך כך הם גייסו גם את פרופ' גד קינר שקרא לממן את התאטרון למרות שאיננו מייצר בידור שמעניין את כלל הציבור, ולהתספק בכך שהוא משתף בפעולתו יוצרים ערבים ויהודים יחדיו.

עצומת תמיכה חתומה על ידי מספר אומנים ביניהם יהושע סובול, איתי טיראן, ערן צור, עמרי ניצן, יאיר גרבוז, נאוה סמל, רוני סומק, רנה ירושלמי, אף נשלחה לראש עיריית הרצליה יעל גרמן, בדרישה להמשיך את התקצוב לתאטרון למרות מיעוט המבקרים והמתעניינים בו, אך כנגדם התייצבו גם אומנים מפוקחים רבים שמבינים כי לא ניתן לדרוש את המשך הזרמת הכספים חסרי התוחלת לקבוצת אמנים קטנה שאיננה תורמת ואינה מייצרת מספיק תמורה לכלל החברה.

הצגות נפוחות מחשיבות עצמית

האקדמיה המעניקה את פרס התיאטרון, שעם חבריה נמנים אנשי תיאטרון ואקדמיה, לא העניקה ולו מועמדות אחת בפרס להצגות אנסמבל הרצליה, ואל מול המצדדים בתאטרון ומגדירים את האנסמבל כמביא הצגות חתרניות ונועזות,, טוענים חילונים מפוקחים אשר ביניהם גם אומנים לא מעטים כי הן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו"נפוחות מחשיבות עצמית".

כך לדוגמה במאי תיאטרון ידוע מפקפק בערך האומנותי של התאטרון "קשה לעקוב אחרי הסיפור מרוב אמנות 'ירמה' למשל הוא סיפור פשוט, לא ברור למה הניג הציבה מכונת כביסה במקום נהר, וגברים בתפקידי הכובסות. אז צריך לצפות לזה שהקהל ידיר רגליו ויתנגד".

במאי נוסף אף התבטא בחריפות ואמר "הרגשתי אפילו כעס וחוסר סבלנות. כאילו מישהו אומר לי: אני החכם ואתה הקהל לא נחשב. זו התנשאות. תיאטרון הוא סוג של דיאלוג".

אנשי תאטרון נוספים הצטרפו לביקורת כנגד ההתנשאות של חברי האנסמבל "תיאטרון רפרטוארי הוא זקוק לקהל, זו האמנות היחידה שבאה לידי השלמה רק בנוכחות קהל. אם קהל לא בא - את מי תאשים? הקהל אינו טיפש, וכשקורה משהו מעניין הוא רץ אליו - הוא רץ לרנה ירושלמי והוא רץ לתמונע. פה זה לא קרה, וזה לא רק עניין של שיווק. התיאטרון הזה לא צבר מוניטין. היו כאלה שהיללו אותו, אבל הקהל לא מצא בו עניין. הוא לא מצא את הנישה שמגדירה אותו".

"במשך כל השנים ניסו בתיאטרון להשיג חסויות מגופים מקומיים בהרצליה ומחוצה לה, אבל בכל פעם שנציגי הגופים האלה הגיעו לתיאטרון הם חזרו ואמרו שלא יתמכו. זה קרה בזמנו של גדליה בסר וגם של אופירה הניג. התחושה היתה שהאולמות הריקים ותגובות הקהל השפיעו על נותני החסויות הפוטנציאליים. המסר שעבר בתיאטרון הוא: ?מי שלא מבין אותי ואת האמנות שלי, לא מעניין אותי'. וזה נהפך לדגל".

עם זאת החשש מהכח הפוליטי והציבורי של האמנים כבר עשה את שלו, ובמשרד התרבות כבר הודיעו כי היא מחפשת דרכים לאפשר את המשך קיומו של המוסד הנצלני, אנו מקווים כי אנשי הציבור יאזרו אומץ ולא יכנעו לסחטנות המכוערת הזו, וילכו הפעם עד הסוף למען עתיד כולנו.

הגיע הזמן לחשבון נפש

אין ספק כי בסגירת תאטרון הרצליה מתייצבת כלל החברה הישראלית בקריאה למגזר אנשי הבידור והתרבות לצאת בחשבון נפש ולבדוק האם הם יכולים להמשיך ולסחוט כספי ציבור לצורך מימון פעילות שולית ואיזוטרית, והאם לא הגיע הזמן שבו עליהם לקחת אחריות ולממן בעצמם את אופי חייהם היחודי, או לחילופין לצאת לשוק העבודה ולהפסיק להוות נטל על משלמי המיסים שכבר לא יכולים יותר לשאת גם אותם על גבם הכושל.