טורים

עם קשה עורף ניצב על משמרתו

מדוע נטש תומר טייס הקרב את מטוסו והפך לשריונר נלהב * ומה היתה תגובת מפקדיו הנדהמים

תומר הוא טייס חד עין המשרת בחיל האוויר. עוד בשלב המיונים הראשונים נתנו בו היושבים בראש, את עיניהם. כושרו הקרבי ומעלותיו הרבות, הם שהובילוהו שלב אחר שלב לרום מעלתו, ולשיא פסגת השאיפה הישראלית – הטובים לטיס. ואכן, תומר לא אכזב. מפקדיו ראו בו את ממשיך דרכם המבצעית והוא ראה בכלי הכבד שעליו שלט, את ייעודו הסופי. הפצצות רבות ופעולות שטרם הותרו לפרסום נקשרו בשמו של הטייס המהולל והעתיד היה נראה זוהר מתמיד.

בן דודו של תומר, אייל, היה מצטיין אף הוא, וגם ממנו רוו המפקדים נחת. כלוחם שריון היה אייל חוזר לביתו עם סיפורים מסמרי שיער על הפצצות ואש כבדה, על כניסות לעומק שטח האויב ועל החום הלוהט בתוך גוש הברזל שלא יכול להם ללוחמים המהוללים.  – בני המשפחה היו עוטפים בחום את החיילים המוכשרים והילת כבוד אלילית נסובה סביבם.

אלא שסיפוריו המרגשים של אייל, נכנסו כארס של עכנאי בלבו של תומר טייס הקרב. משק רצועות גלגלי הטנק על דיונות החול וריח אבק שריפה חריף, הם שעמדו בעיניו ובאפו של תומר, עד שהחליט ועשה מעשה. בהודעה דרמטית ששיגר למפקדיו כתב; "אני פורש" לתדהמתם הסביר להם כי מעתה הוא 'שריונר' – "שעות הטיסה שצברתי, הספיקו לי. העם צריך אותי בטנק" השיב וערק.

***

אכן, הסיפור הזוי. הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל איננו. בצבא, כמו בצבא, אין מקום לאמירות מגוחכות בסגנון שכזה. אייל טוב בהיותו טנקיסט ותומר טוב בהיותו טייס. אין להשוות בין השניים כשם שאין לדמות ביניהם. אם יפקד מקומו של לוחם השריון נפסיד במערכה, תהא הסיבה אשר תהא. אם יערוק הטייס- נכשל, ולא תועיל לנו העובדה כי גופו וכישוריו בתוך הכלי המשוריין.

בדיוק כך, צריך להיות ברור ומוחלט מקומם של החילים המשרתים בעורף המקודש, בהיכלי הישיבות. במהלך מבצע צוק איתן שמענו אמירות נבובות ומלאות ריבת חנפנות היוצאות מפיהם של לובשי שחורים וחובשי בורסלינו בשבתות, בסגנון 'האחייכם יצאו למלחמה' ודומיהם. אמירות שנועדו להוציא את לוחמינו מבתי המדרשות ולהעבירם לחזית. הסברם המפוקפק הוא שעמד להם לרועץ- הם הודו שהתורה מגנה ומצלה והכל טוב ויפה, אבל עכשיו זהו הזמן, לטענתם, לצאת מהיכלי הישיבות והכוללים ולעזור "ממש" לחיילים בחזית. -אלא שכאן עולה התמיהה, אם אכן יוסף חיים וישראל מאיר 'משרתים ולוחמים' בבתי המדרשות, מי התיר להם לערוק לחיל אחר?

לתומר, אייל ושות' הפתרונים.

אך משום מה, בעוד אורם הלוהט של הזרקורים הופנה בסוף השבוע האחרון לעבר חברי הקבינט המשחקים במשחקי חתול ועכבר עם המרצחים המוסלמים שמנגד, נשכחו משום מה הלוחמים האמיתיים, לוחמי העורף. לוחמי האש הללו, שמוסרים את גופם, כפשוטו ממש, לקיומו החומרי של עם ישראל, הקדישו ותרמו מגופם מנפשם ומנפש נשותיהם וילדיהם הרכים את הדבר היקר להם מכל את 'הזמן'.

לא רבים יודעים, אך ענייניו וסידוריו הרבים של ראש המשפחה הממית עצמו באוהלה של תורה, נדחים ונדחים עד לימי בין הזמנים. ימים אלו של 'החלפת כח' ושחרור מתחים נדרשים לכל אדם ובהחלט למי שיושב מבוקר עד ליל יום אחר יום ועמל באומנותו. "ביום אחד של בין הזמנים מקבלים כח לשבועיים קדימה" התבטא פעם אחד מראשי הישיבות ולא בכדי, הימים הללו בהחלט מוקדשים למילוי מצברים למשך "הזמן" הבא אחריו. והנה, אך יצאה ההוראה מפיהם של גדולי ישראל ורבבות אברכים ובני ישיבות תרמו את ימי בין הזמנים הראשונים למערכה הכוללת, מערכת הקיום בעם ישראל. בתי המדרשות נשארו מלאים כביום רגיל והיכלי הכוללים מלאו אברכים, משל היה התאריך כמה שבועות אחורה, תמידין כסדרן.

לאלו הניזונים מהתקשורת הכללית, נשמע הדבר כעוד סיפור גבורה הזוי שלא היה ולא נברא. אך לנו אנשי בית המדרש האמונים על דברי רבותינו והוראותיהם נראים הדברים כעוד הקדשה אישית ברורה מאליה בימי המלחמה הקשים לטובתם של אייל ותומר לוחמי החיל בחזית.

Yoredea.man@gmail.com

 

קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים