לא כשר אבל מסריח

דוח מביך שהזמין משרד האוצר ואשר סוקר על ידי אורה קורן בTheMarker על מה שמכונה מונופול הכשרות, טוען כי מערך הכשרות אחראי על 5% מיוקר המחיה בישראל * אבישי בידני טוען כי התחקיר לוקה בצביעות, בורות, חוסר מקצועיות שמובילים להתלהמות לא ראויה ושלא במקומה * הפרטים המלאים לפניכם

אילו הייתם רואים ציטטה מדוח של משרד האוצר כי:

המונופול של משרד הבריאות עולה לשוק הישראלי מיליארדי שקלים בכל שנה. המנגנון המנופח של רופאים, פקחים ויחידות משטרה מיוחדות גורם לנזקים עצומים לשוק. יש להפריט את המנגנון הזה ולאפשר לכל מי שרוצה לייצר מזון לבחור בעצמו את המפקח.

קרוב לוודאי שהייתם מגחכים, חושבים "נערי האוצר הליצנים האלה", והייתם ממשיכים בדרככם.  אבל כאשר מדובר בכשרות, כנראה, כל האופציות פתוחות, כל הסכינים נשלפים, וכל בדיחה שניתן לתקוע בדרך מתקבלת. כך למשל כותבת הגב' אורה קורן מעל דפי המרקר תחת הכותרת "מונופול הכשרות של הרבנות" ש"עולה לצרכנים כ-4 מליארד שקל בשנה" על דו"ח שחובר לבקשת האוצר ולפיו מערך הכשרות בישראל עולה כ-3 עד 4 מליארד ש"ח בשנה. 

חשוב להדגיש שעצם הזמנתו של הדו"ח מכספם של משלמי המיסים היא מופרכת ולוקה בחוסר הבנה בסיסית של המערכת, כמו גם של כשל בסיסי בהנחת המוצא. הנה מספר עובדות שיבהירו את הנושא:

1. אין מפעל או עסק בארץ שמחויב לפי חוק בתעודת כשרות. הכשרות היא וולונטרית לחלוטין ויעידו על כך עשרות ומאות העסקים והיצרנים של המגזר הלא-כשר היהודי בארץ. המקומות היחידים בהם הכשרות מחויבת על-פי חוק הם המתקנים והגופים הציבוריים (בתי חולים, בתי כלא וכדומה) המשרתים את כלל הציבור בארץ, יהודי, כמוסלמי וכנוצרי.

2. הדרישה לתעודת כשרות היא כלכלית נטו – מי שרוצה למכור לציבור הרחב שהכשרות חשובה לו, יסתפק בדרך כלל בכשרות שמספקת הרבנות המקומית ו/או הראשית. מי שמחליט לשרת את הציבור הדתי יותר, פונה לבד"צים הפרטיים לגווניהם.

3. מי שמעדיף לפעול ללא כשרות, יכול לפעול כך למשך שנים ללא כל הפרעה. בישראל התפתח בשנים האחרונות שוק גדול עד להפתיע של חנויות המספקות מזון מיובא לא כשר.

4. הכשרות מורכבת מדינים שונים העוסקים במקטעים השונים של שוק המזון: א. בשר ב. פירות וירקות ג. משקאות למיניהם. תחום הכשרות מורכב מאוד, ומטבע הדברים, וממקבילות בתחומים אחרים, חייב להיות גוף מפקח אחד שאחראי על כל התחום. בעולם הרחב קיימים גופי כשרות שונים, שרמת ההקפדה בהם נעה מנמוכה ועד לגבוהה ואף גבוהה מאוד. ההסתמכות על כתב כשרות מגוף עלום כלשהו, כמוה כהסתמכות על אישור רפואי מגוף עלום כלשהו.

5. מדי שנה, מושמדים בישראל טונות של פירות וירקות במגמה לשמור על מתח רווחים – וכאשר קיימת מלחמה בין החקלאים לסיטונאים ולמשווקים, הפירות והירקות נרקבים על העצים ובשדות.

6. האוצר מזכיר סכום "חיסכון" מגוחך לגמרי בהשוואה לסכומים המושקעים בתחום הכשרות. לפי הדוח, היקף שוק הכשרות הוא כ-3 מיליארד שקל בשנה + 1 מיליארד משוער נוסף לתחום הפירות והירקות. החיסכון עליו "מצביע" משרד האוצר מגיע ל-300 מיליון שקל, פחות מעשירית מההוצאה הכוללת. אם נתייחס לתחומים אחרים בהם קיימת הוצאה בסדרי גודל כאלה, החיסכון לכאורה הוא מזערי, בהשוואה לנזק שעלול להיגרם לתחום. אין ספק שניתן לייעל מערכות גדולות, ויעידו על כך מאמצי האוצר לייעל את מערכת הביטחון ומערכת הבריאות, אך שם מדובר בסכומים גדולים פי-כמה ובאחוזים גבוהים פי כמה.

7. הבורות בנושאי כשרות שנחשפת בדוח מרגיזה. העובדה שנדרש משגיח בשדה כלל אינה ברורה לכותב הדוח. כאשר מגדלים עצים, ורוצים לשמור על כשרות הפירות, קיימות 4 שנים בהם לא ניתן כלל להשתמש בפירות (3 שנות ערלה, ושנת נטע רבעי). עובדה פשוטה כזו, שניתן לקבל כמעט מכל נער דתי, נשמטה ממנו.

לסיכום, כל מנגנון גדול דורש גוף מפקח. כל מנגנון גדול מפתח לעתים מקרים לא נעימים של שחיתויות, ניפוח היקף משרות, וצרות אחרות המוכרות, לדוגמה, מהמנגנון הממשלתי. הניסיון לקחת את מערך הכשרות כדבר שנכפה מלמעלה על כלל הציבור הוא עלוב, ולו נעשה תחקיר דומה על מערכת ההשגחה התברואתית על המזון, לדוגמא, הוא לא היה ראוי כלל להתייחסות.