טורים

השטיסליזם החילוני

על הקשר בין שטיסל למציאות, ועל הדמוניזציה וההכללה של החרדים שאפילו המסך לא יצליח לרכך * חיים גרילק זועם בסטייל

גילוי נאות: לא צפיתי ב"שטיסל". חשוב שאדגיש זאת, כי לכאורה ניתן יהיה לטעון שבהתייחסותי לביקורת של סמדר רייספלד ("סקס אנד דה שטיסל", מוסף "הארץ" 22.1) על הסדרה, העיקר חסר מן הספר. אך לא. העיקר אחר לחלוטין.

כפי שציינה רייספלד עצמה, הסיפור ובעקבותיו גם הצלחת הסדרה, נובעים מתוך הפער שבין מציאות לפנטזיה.

בין הגוש השחור, הדוסי המוכר כל כך ממהדורות החדשות בטלוויזיה, לבין הבדיון, להלן חרדים משעשעים, מסעירים, חולמים ואוהבים. דוסים מורכבים יותר. אנושיים. ממש כמו רייספלד והחילונים. ועל הפער הזה בהחלט חשוב לדבר.

כי נראה שרייספלד, שמיד בתחילת רשימתה הדגישה שהצפייה לא גרמה ללבה להיפתח לחרדים כבני אדם אלא להפך, בדיון התחלף לה במציאות. וכמותה כך גם לרבים אחרים.

 

ההתרחשות השטיסלית מתוארת על ידי רייספלד בסדרת החיוויים הבאים: מזעזע, טירוף, אבסורדי, שרירותי, מעורר סלידה, כיעור, עלוב, מטונף, מוזנח. ודווקא עם כל אלה אין כל בעיה. "שטיסל" היא בדיון. ובדיון הוא גם מזעזע, עלוב ואפילו מעורר סלידה. בדיון עוסק גם ובעיקר במוקצן. הבעיה מתחילה, והיא זו שאמנם מבצבצת מבין שורות הביקורת, כאשר מוקצנותה של "שטיסל" הופכת למייצגת המציאות שמחוץ למסך, ולא המורכבות שבה. השרירותיות, ולא הרוך והגעגוע. נוחעם, לא קיווע.

בדומה לכך, טריטוריית "שטיסל", מאה שערים הבלויה והמוזנחת, המאכלסת פחות מרבע אחוז מכלל הציבור החרדי, היא "הקלאסיות" החרדית האולטימטיבית, הכמעט־בלעדית בעיני החילוני, ולא, נניח, עיר כמו ביתר עילית — המונה 50 אלף תושבים וזוכה שנה אחרי שנה בחמישה כוכבי יופי.

כאן כבר הסיפור הוא על בדיון שהפך למציאות. סיפור על דעות קדומות וכיצד הן משתרשות ומתקבעות. על ראיית עולם שבויה מרצון ומתוך פחד קמאי מהשונה והרחוק. אם ארד לסוף דעתם של יוצרי הסדרה, אני משער שהם כלל לא התכוונו להציג בסדרה חרדים כבני אדם. להוכיח, כניסוחה של רייספלד, שדוסים גם הם מדממים כשדוקרים אותם וצוחקים כשמדגדגים אותם. גם לא לקרב את השקפת עולמם השונה, בטח שלא להצדיק. הם התכוונו לעשות סדרה על בני אדם שהם גם חרדים. בסדר הנכון הזה: בני אדם ורק אחר כך, כמעט במקרה, חרדים.

ובין הכוונה הזאת למבט הרואה ב"שטיסל" "סדרה על דוסים", על חרדים שגם הם, כמה מפתיע, בני אדם, הפער הוא עצום. זהו הפער שבין מציאות לבין בדיון.

אכן, סצנה כמו זו שבה שולעם מבקש מבנו שלא לישון במיטת אמו המנוחה תעורר גיחוך ותתפרש כטירוף של ערכים ונורמות אבסורדיות בעיני מי שרואה בדוס שמולו חרדי שהוא גם בן אדם. בדיוק כפי שתעורר אמוציות והרהורים צובטים על דרכי הביטוי של געגוע גברי, היאחזות וחוסר השלמה אנושי מול המוות, בלב הרואה בשולעם בן אדם שלצורך העניין הוא גם חרדי.

ואם רק גיחוך משתאה מעוררת הסצנה, האידיאולוגיה לא בהכרח אכן פורקה, והשיפוט כנראה שגם הוא לא ניטל ועודו כאן. וכך, איך ניתן בכלל להצליח להבין באמת את הפואנטה?

התוכל, אפוא, החברה החילונית, ממש כמו קיווע באותה תמונה מקסימה שתיארה רייספלד, לגלגל גם היא מחברת ולהסתכל דרכה כבטלסקופ, למצוא חרך הצצה להשקיף דרכו מתוך המציאות הבדויה שתודעתה שבויה בה ולהצליח לראות את בני האדם החרדים?

נראה לי שזה יכול להיות רעיון נחמד לסדרה.

קליק לכתבה המלאה

קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים