טורים

הדרה במשפחה או קידום עצמי מרושע

הדרת נשים היא יופי של כותרת לקידום עצמי אבל בעיתון משפחה שש מתוך עשר הן בכלל עורכות ולאורך כל השנים שמות נשיים מלאים מעטרים את כל מדורי העיתון * הניה שוורץ עונה לאסתי ריידר

יותר מעשרים שנה אני עובדת בעיתון משפחה. מספיק זמן כדי להכיר את התנהלותו לגבי הרבה מאד דברים. אני יכולה לספר בשבחם של העוסקים בו, אני יכולה גם להתלונן.

אני עושה את זה לפעמים במקומות המתאימים והמוסמכים, אבל מעולם לא יכולתי להגיד ולו מילה על הדרת נשים בעיתון משפחה, כי פשוט אין דבר כזה שם. אין.

כתבתי בעיתון משפחה במשך שנים ככתבת תחת שמות שונים, אני אפילו לא זוכרת את רובם היום. זה היה מבחירתי, מרצוני, ואפילו התעקשתי על כך לא מעט מול העורכים.

הם רצו שאכתוב בשמי ואני התנגדתי היה לזה הסבר מאד פשוט שהיה להם קשה להכיל אותו, אבל לי הוא היה חשוב מאד. רציתי לשמור על אנונימיות. הסיבה היתה פשוטה:

הייתי אשה עסוקה מאד, אם למשפחה ברוכה של קטנים, עובדת קשה במקצוע שאין לו לוח זמנים קבוע והוא יכול להיות תובעני מאד לפעמים, ולא היה לי זמן מיותר. העובדה שכתבתי בעיתון פופולארי היתה יכולה פשוט להטיל עלי הסגר, שכן כל יציאה אפילו למכולת יכלה לארוך שעות, כיוון שמקום מגורי בקריה חרדית בה כולם מכירים את כולם גרם שכל אחד הכיר אותי והיה לו מה לומר על מה שכתבתי וגם על הסגנון/ההגהה/המחיר של העיתון וכו', זה אומר שכל גיחה החוצה הצריכה הרבה זמן שלא היה לי. בחסות האנונימיות אף אחד לא ידע שזו אני, אף אחד לא עצר אותי להגיד שמה שכתבתי היה איום ונורא או לחילופין פשוט מקסים.

בחסות האנונימיות יכולתי לכתוב כדי להתפרנס, לעשות את עבודתי בצורה ראויה ובלי לחשוב מה אומרים עלי במרכז המסחרי, בלי שיעצרו אותי לשעות של ניתוחים ופרשנויות.

בעיתון לא אהבו את הענין אבל הסכימו בלית ברירה. לא הכריחו אותי לעשות מה שלא רציתי והתמקדו במקצועיות של עבודותי ולא בשם החתום עליהם.

לפני כחמש עשרה שנים נולד מגזין 'בתוך המשפחה' שהוא מגזין הדגל למשפחה החרדית, גם כיום הוא מככב בראש רשימות התפוצה והוא המגזין הנקרא ביותר בציבור החרדי, אפשר לבדוק את הנתונים ביפעת ובסקרי טי.ג'י.אי, וגם אז בבואנו להחליט איך לחתום התעקשתי לא לחתום בשמי האמיתי. היו לי ויכוחים עם הבוס והעורך הראשי מר אלי פלאי ואני התעקשתי על רצוני להיות כמה שיותר אנונימית. הבטחתי לו שבשלב מסוים כשארגיש שאני מסוגלת אחתום בשמי הפרטי וכך היה. כשהילדים גדלו והיה לי יותר מרווח נשימה בזמן התחלתי לחתם בשמי האמיתי, היה קצת רעש, תקופה עמוסה יותר שבה לא הלכתי לחתונות ואירועים כי לא הצלחתי להיכנס אפילו לאולם כיוון שנעצרתי בלי סוף על ידי נשים שרצו להעיר ולהאיר, לנזוף או לשבח, לבקש בקשות ולהציע רעיונות לכתבות או את עצמן ככותבות... אבל לימים הענין נרגע וכיום ב"ה זה כבר לא אישיו.

כי כן, העיתונות לנשים חרדיות בניגוד לנשים חילוניות היא לא קריירה אלא פרנסה.

נשים חרדיות רוצות לעבוד ולהרוויח, הן לא מחפשות כותרות בכל מיני מקומות ולכן גם לא תמצאו אותי מתראיינת בכל יומיים, למרות שיש ביקוש ואני מקבלת הרבה פניות.
אין לי ענין לייצר גלים ולדבר. את מה שיש לי להגיד אני אומרת לקהל שלי, מאות אלפי נשים שמצביעות בשקלים שלהן בכל יום שישי וקונות את העיתון שמחירו יקר יותר מידיעות אחרונות.

זו תפיסת עולם אחרת שנשים חילוניות לא ממש מתחברות אליה. מבחינתן דווקא עיתונות היא המקצוע שבו הכי קל להיות משהו, להפוך לאישיו, להיות בפסגה, שכולם יכירו אותך, למנף את עצמך... יש המון אפשרויות לעיתונאית, בוודאי למישהי שיש לה משרה מסודרת בעיתון מוביל. חברותי החילוניות העובדות בערוצי התקשורת השונים לא ממש מבינות אותי. השתתפתי בכנס אילת השביעי, ישבתי על הבמה והרגשתי שמדובר אולי באותו מקצוע אבל לא באותה אג'נדה.

כיום אני עורכת ועובדות איתי עשרות עיתונאיות. כל העיתונאיות של מגזין 'בתוך המשפחה' הן נשים! חלקן כותבות תחת שמן, חלקן תחת שם עט, מרצונן ולבקשתן, לכל אחת מהן השיקולים שלה ואני לא מתערבת, אני מכבדת את בקשתן לשם כזה או אחר, לשם אמיתי או שם בדוי, כי רצונן הוא כבודן.

הדרת נשים היא יופי של כותרת שמעוררת רעש, אבל דווקא בציבור החרדי איתו אני עובדת היא לא קיימת. בעיתון משפחה עובדות יותר נשים מגברים. בשכבה המקצועית של העורכים - שש מתוך עשר הן עורכות. אני חותמת מידי חודש בחודשו על תקציב חודשי ויכולה לציין כי המשכורות אצלנו לעיתונאיות הן מהטובות וההוגנות ביותר בתחום. נשים לא מרויחות אצלינו ולו בשקל אחד פחות מהגברים. מעולם לא נתקלתי באפליה כל שהיא. ההגינות היא שם המשחק, המקצועיות, הענייניות ולא המגדר.

לעומת זאת אני יכולה רק לכאוב את העובדה שבעיתונים חילוניים מפריחים כותרות מידי פעם, ובניגוד מוחלט לאתיקה העיתונאית לא מבקשים תגובה. כואבת לי העובדה שהכתבה בידיעות לא הביאה אף מילה אחת של תגובה ממי שהיה יכול להזים את רוב הפרטים, הכתבה שבה התראיינה אסתי רידר עיתונאית לשעבר במשפחה ובה סיפרה כי היא היתה 'ארי סלמון' מתוך הכרח. לא נכנס כאן לעיקרי הדברים, כי אנחנו, בניגוד לאנשים שיורקים לבאר ממנה שתו, מרגישים מספיק טוב כדי לאפשר לה לפלס את דרכה בדריכה גסה על פניהם של מי שסיפקו לה בית חם במשך שנים. אנחנו רק שואלים היכן ההגינות ומדוע בשם האתיקה העיתונאית, לא טרחו, לא הכתבת ולא העורך, לחפש לפחות תגובה ממי שהושמצו בכתבה הזו.

מחמת כבודה של אסתי לא אכנס לנסיבות שבגינן היא זו שבחרה לכתוב תחת שמות עט שונים ובין היתר לבחור בשם עט גברי לאחד מטוריה. אך מה גורם לד"ר אילון שוורץ מארגון שחרית לחשוב שהדרך לזכות ביחסי ציבור צריכה להיות באמצעות סיפורים על הדרת נשים שלא היו ולא נבראו, מדוע ארגון שמתיימר לעסוק בהדברות בין חלקים שונים בחברה הישראלית בוחר במסע הכפשה חסר שחר נגד החברה החרדית מבלי שהוא טורח לבדוק את העובדות לאשורן?!

הכותבת היא עיתונאית עורכת מגזין 'בתוך המשפחה' וחברה בתא העיתונאיות

נשים תמיד כתבו במשפחה בכל התחומים בשמם המלא
נשים תמיד כתבו במשפחה בכל התחומים בשמם המלא
זהותו של ארי סלומון \ אסתי ריידר איננה סוד כבר משנת 2002
גם אסתר שושן כתבה תחת שמה המלא

קליק על אהבתי וקיבלת את כל החדשות והעדכונים מדוסים