האנטישמיות שבקרבנו

אז הבנתי שהפכתי ל"הם". אלה שמביאים ילדים ומגדלים אותם "על חשבוננו". מול המגבונים עם הססמאות השנונות, החדות והפוצעות, הבנתי איך מרגיש בן אדם שקם בבוקר ומגלה שמשמיצים אותו

בחנוכה האחרון נסעתי לבקר את אבא שלי, שגר בדרום הארץ. לבעלי התאפשר (מטעמי עבודה, אם זה חשוב לכן) להצטרף רק למחרת, ואני, שמתורגלת בלהטוטנות מהסוג הזה, ארזתי תיק קטן ללילה ונישנושים לדרך, כשאת המזוודה השארתי לבעלי היקר. עטפתי במנשא את הקטנה שהייתה בת שלושה חודשים, ואת "הגדולים" (ארבע, שש ושנה ושמונה) במעילים, ויצאנו למסע דרומה ברכבת ישראל.

בתחנת הרכבת ציפתה לנו המתנה של כחצי שעה. התיישבנו על ספסל, הבנות אוכלות מיני-סופגניות שהכנו בבית, והבן, כדרכם של בנים, החל לחקור את הספסל מכל הכיוונים; מאיפה אפשר לטפס, איך יורדים-עולים-יורדים-עולים וחוזר חלילה…ילד בריא, ברוך השם. בנסיעה עצמה התמלאתי נחת אימהי. הבכורה קראה ספר, התינוקת ישנה. האמצעית שרה שירי חנוכה (יכולתי למכור כרטיסים למופע, או לחילופין לחלק אטמי אזניים לכל דורש),................................................ קליק לכתבה המלאה